יום ט'בעת ז'הב בחודש אב. ואנחנו עדיין בעניין האהבה.

בס"ד

בפינה הקודמת ראינו מבעד לעיניהם של ה'מתים הקלינים' פנורמה מדהימה של המציאות כיצד היא כולה לוחשת אהבה.

קצת, מזווית אחרת, כדי להיזכר בכוחה של האהבה, אספר לכם שלפני שנים בסמוך לחתונתי התעסקתי עם ספרים (היתה לי מעין פינה לממכר ספרים במרכז קהילתי מסויים) ויום אחד באה לפני אשה בגיל העמידה, בהירה, נעימה, מבטא פולני מובהק ומגישה לי ספר שכתבה על חוויותיה מן השואה כילדה. שמו – 'כוכב בעלטה', ושמה של האשה רות זיידמן. היא מספרת שם, בין השאר, כיצד עבדה, בהיותה בגטו, עבודת כפייה במתפרה, עבודה המלווה במכות רצח על כל מעידה קלה. עד שיום אחד מגיעה למפעל ילדה כמותה והשתיים שהיו בודדות כל כך, ובאותו גיל, נקשרו מיד ברגשות אהבה עזים. היא מספרת איך בבת אחת היא היתה מאושרת. אסור היה להן לדבר זו עם זו במשך שעות העבודה (כלומר, רוב היום) אבל הן עשו זאת בהיחבא, וכאשר נתפסו הן קיבלו מכות ארורות עם אלות (ללא רחמים) וזה לא הזיז להן כלל. אושרה, כך היא כותבת, לא ידע גבול. היתה לה נשמה קרובה, ידידה אהובה… אין מה לדבר, אהבה זה זה!

וגם לא מזמן, בחנוכה לפני כמה שנים, היתה אצלנו בבית פגישת מחזור ספונטאנית עם חברים מהכיתה שלי מאילת, והגיעו חברים שאחדים מהם לא ראיתי כ 40 שנה ובתוכם אחד שהיה אהוב עלי במיוחד, שנים לא ראיתיו. לפעמים הייתי מתפלל לקב"ה שישלח אותו אלי, הוא הפרטנר הכי אדיר לשירה שאני מכיר. והנה הוא הגיע, וכשהוא בא לבי נמלא גילה… שירת האהבה ניגנה בי, בבת אחת הייתי בעולם מלא חיים וחדווה, זמר לא מש מפי כמה ימים (הוא, לצערי, נרתע ולא ממש הפשיר כמוני, וחזרתי אל תפילותי), הנה לכם עוד גוון של אהבה, ואין כמוה.

האם התורה מצווה לאהוב? בוודאי! מי לא מכיר את 'ואהבת לרעך כמוך', ועד לאהבת האהבות: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' (אין עוד מצווה שאנו מצווים לקיימה בכל לבבך ובכל…), התורה לא רוצה שנפסיד את התענוג הזה. התורה רוצה שנאהב כל הזמן. שלא יעבור יום ושלא תעבור שעה בלי שנהיה מאוהבים. זה תענוג שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. ויש הרבה אהבות…

ומה עם אהבת אשה? בוודאי. התורה מספרת לנו באופן נוגע ללב (למרות שמדובר ברגשות שאין בכוחנו לשער) כיצד יעקוב אבינו, בחיר האבות, פוגש את הנשמה שמיועדת לו על יד הבאר וברוב אהבתו מציע לאביה לעבוד בעבורה שבע שנים ארוכות רק מתוך הערכה ואהבה עצומה אליה. אף אחד לא דרש ממנו את זה! 'והיו בעיניו (כל אותן שנים) כימים אחדים באהבתו אותה'. איזה פסוק בוער עד רגלי כיסא הכבוד הפסוק הזה! תודה אבא על התענוג האינסופי הזה. הנה לעינינו כוחה הפלאי של האהבה.

וכן מספרת לנו התורה על יצחק אבינו שאהב כל כך את רבקה עד שהתנחם לגמרי על מות אמו, למרות שהיה בן יחיד וגם בן זקונים… ובעצם מספרת התורה עוד הרבה לפני כן, כבר במעשה בראשית, שאדם הראשון היה כל כך שמח באשתו עד שלעדי עד הוא הנחיל לזרעו את סוג המשיכה העצום הזה, המשיכה של הגבר אחרי אשתו, הדביקות הזו ביצור, שותף, אהוב, שקדמה לאהבת משפחה, ולכן עד היום היא הולכת וגוברת בו עד שהיא מצליחה לנתק אותו מבית אביו ומסינר אמו. כלומר, אשתו גורמת לו להתבגר באמת, וזו מתנה כה דרושה – תחי האשה! וזה פסוק מפורש בסיפור בראשית. זוכרים אותו?

ובנוגע לאהבת חברים שהזכרתי קודם, האם גם היא שייכת למועדון האהבות? ובכן, מי שלא עצלן יפתח ספר שמואל א' וימצא שם פסוקים המתארים את יונתן ודוד אוהבים זה את זה אהבה טהורה ונפלאה כזו עד שאי אפשר להינתק מהפסוקים האלה. וזאת למרות ששניהם בעלי שליחות גורלית ואחראית, כל אחד לעצמו, שליחות שבהכרח דוחפת אותם להיות מרוכזים בעצמם, אף על פי כן אהבתם היתה חזקה מהכל והיא נצחית (כי אינה תלויה בדבר…) הלב האנושי הוא מחזה מהפנט! ויש, אם כן, אהבות שאינן פוסקות והן מעל לזמן.

וגם אודות אשליית האהבה, אותה משיכה גופנית מתעתעת שכולה אנוכיות הרודה באכזריות בכל מי שנופל ברשתה, גם אודותיה מספר לנו התנ"ך – בסיפור המאלף על אמנון ותמר. וכל כך מוכר הסיפור הזה לדור שלנו המתמכר לצימאון תשוקותיו לאין מרפא. חז"ל קוראים לאהבת הבוסר הזו 'אהבה התלויה בדבר'.

אם כן, ראינו, שהתורה אינה משאירה בידינו אפשרות שלא לאהוב – היא מצווה עלינו לאהוב וזה אומר שהדבר בידינו ומסור לבחירה, נכון? זה אומר שיש דרך לעשות את זה – התורה לא תדרוש מאתנו דבר שאינו בהישג ידינו. אם זו מצווה הרי הדבר כרוך בהכרח בשכר ועונש (זה אחד מי"ג עיקרי האמונה: שהקב"ה גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו) וכיצד נכנסים שכר ועונש לתמונה אם לבנו לא ברשותנו? לכן, פשוט שלבנו כן ברשותנו והדבר תלוי בבחירה, רק שאין זה קל בכלל לאלף אותו וצריך המון רצון.

ובאותו קו מחשבה: אם יש חיוב לאהוב חייבת שתהיה גם הגדרה מדוייקת למילה אהבה כדי שנדע מה לעשות. אחרת איך נוכל לקיים, נכון? נו, אז איזו הגדרה לאהבה מקננת בלבכם? חייבת להיות אחת טמונה בחדרי נפשנו כי אנו הרי מצווים על זה! צריך רק לא להיות עצלנים ולפשפש בלב ולהעלות אותה על המסך.

או. קיי. הרב נוח וויינברג זצ"ל עשה את זה עבורנו ומציע לנו הגדרה. כמה הייתם נותנים עבורה?

הנה דבריו: האהבה לזולת נולדת כאשר האדם, הבה נאמר, אני, מקבל איזה תענוג מאדם מסוים – ויש המון סוגי התפעלויות והנאה גדולים וחזקים שאפשר לקבל מבני אדם. וכאשר אני לומד לזהות אדם מסוים עם התענוג שבא לי ממנו, אז אני אוהב אותו. זה כל הסוד! אנא חשבו על זה רגע או שניים… וזה זה מה שנמצא מאחורי כל הרפרטואר הוורוד עם הרקיעים והמנדולינות ודפיקות הלב. ברגע שזה קורה, ולב האדם חיבר בין השניים, כלומר, יצר בנפשו את המיזוג הנפלא הזה של אדם מסוים, יהיה אשר יהיה, עם התענוג שהוא גורם לו, הוא אוהב אותו. וכל השמים והארץ נראים אחרת.

קחו זמן למחשבה, ראו אם אתם מסכימים… אני אנסה לומר מה אני מבין בדבריו.

אנו מקבלים פעמים רבות תענוגות נפלאים מבני אדם. נפשנו יוצאת אליהם מרוב התפעלות, מרוב הזדהות שלנו עמהם והכרת תודה. דוגמה פשוטה: אם אנו שמים לב לפתע שאדם מסוים אוהב אותנו! קשה לא להיענות ולהכיר תודה למישהו שאוהב אותנו, ככל שהאהבה הזו היא כנה, ככל שאנו עלולים למצוא עצמנו מאוהבים לגמרי בחזרה… דוגמא נוספת: ספורטאי המקסים אותנו בביצועיו, או סופר שמביע באופן נהדר את רחשי נשמתנו, מוסיקאי שעושה לנו את זה… יש פעמים, למשל, שאנו באים בקשר עם אדם אמיץ לב, ואנו עוקבים אחר הגבורה האנושית שבו עד שאנו חווים התעלות אמתית, התעוררות לחיים, בזכותו. השראה כה חזקה באה לנו ממנו עד שאנו רוחשים לו תודה עצומה. ואם נמשיך להתרכז ולהעניק את הקרדיט לאותו אדם עבור התענוג הזה, יבוא הרגע בו נתחיל לרחוש לו אהבה. לבנו למד לזהות את האדם עם התענוג שהוא גורם לנו, ואז למרות שיש בו צדדים אחרים, פחות מענגים, אנו נוטים להתעלם מהם, לתרץ אותם, לסלוח עליהם ודי – אנו כבר מאוהבים. הרבה פעמים זו יכולה להיות יראת שמים אמתית, נאמנות במצב של ניסיון קשה, ענווה מקסימה, עיניים מלאות רגש, תמימות יפהפייה, חוש הומור חמוד, או יופי רענן שכובש אותנו… ברגע שאנו מתמקדים בתענוג הזה שבא מאותו אדם, הופ! האהבה מלבלבת בלבנו.

צריך לחשוב על הדברים האלה. הנה עוד דוגמה ידועה להמחשה: שמענו כבר יותר מפעם על נשים צעירות, פנויות, שאיזה מעשה נועז, מעשה גבורה של מישהו, כבש את לבן כל כך עד שהלכו ונישאו לו למרות שישב בכלא. מבלי להכיר אותו, אלא רק המעשה הכביר (בעיניהן) שעשה כבש אותן לגמרי. הן למדו לאהוב אותו. הן גזרו על עצמן חיים של ניסיונות קשים למען האהבה שפרחה בלבן כאשר הן למדו לראות באותו אחד את התענוג העצום שקיבלו ממנו.

נו, אז רוצים לאהוב מישהו? זה קל. פשוט, צריכים עוד ועוד להתמקד בתענוג שמקבלים ממנו, להתרכז אך רק בתענוג הזה ולא בצדדים אחרים, ואין אדם עלי אדמות שלא נוכל למצוא בו דברים המענגים אותנו באמת. עד מהרה הלב יעלה על תדר האהבה. זה בדוק! כך מבטיח הרב נוח. אמנם זו עלולה עדיין להיות 'אהבה התלויה בדבר' וחז"ל אמרו שהיא לא מחזיקה מעמד ברגע שהסיבה החיצונית שלה בטלה, אעפ"כ, בשעתה היא אהבה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, בע"ה. כיפק לאהבה!!

ויש עוד הרבה מה לומר והדברים לא יגמרו. ןאנו, בע"ה, נוסיף לדבר עוד בגבורתה ויופיה של האהבה רק עוד פרק אחד, אי"ה, מחר.