איפה הם? הנה תחת הסכך!
בס"ד
למרות שהסוכה היא דירת עראי (סמל העוה"ז שאינו יציב, ואינו בטוח, וחולף ביעף) היא, דווקא, זמן שמחתנו. כיצד?
דווקא התזכורת הזו בדמות הסוכה שהחיים כה עראיים, כה חמקמקים – עוד טרם הספקת ליישם כמה לקחים אמתיים שלמדת ואתה כבר מבוגר מדי או כבר לא כאן – דווקא היא נקראת זמן שמחתנו. איך זה? מאיפה? מה ההגיון? מה אנו יודעים שגורם לנו להיות שמחים כל כך בארעיות החומר המאיימת עלינו?
אולי, כי טעמנו טעם כה ערב של דביקות ברוחניות בימים הנוראים שעברו עלינו, עד כי אמונת מציאות הרוח הפכה וודאות אצלנו ונפשנו נמלאה מתיקות של המעלות העליונות… עולם ההבל קיבל פרופורציה שפוייה, מעורטלת מלהט הדמיון. זכינו לראייה בהירה של היותו טפל לעונג קרבת השם ולכן לא כל כך מעיק לנו מה שקורה אתו… הוא כבר לא כל כך משעבד אותנו. אנו בני חורין לחוות את תעתועי העפר שלו ללא כבלים של דאגות וגחמות . וזו שמחה גדולה – החירות הזו היא שמחה נפלאה! היא פותחת לנו שערים נהדרים ליהנות מארעיות סוכת העולם הזה על כל מתנותיה (הפירות והירוק והניחוח) באופן משוחרר ולא לחוץ כל כך…
ואותו רעיון מכיוון אחר: במוצאי יום הכיפורים צעקנו: 'השם הוא האלוקים', כלומר, כל עולם הטבע, ההיסטוריה, הצבעים, הצלילים, החוויות, כל ציורי המציאות – זה הכל הקב"ה ('אלוקים' בגימטריא: הטבע). זה הכול פני הרחמים הנסתרים – שזה שם הוויה – המלובשים ומסתתרים בשם אלוקים. חז"ל הם אלה שלמדונו שהבורא יתברך הוא זה שראה שאין העולם מתקיים ללא פני רחמיו עד שעמד ושיתף אותם במחבואים, ואנו נשלחנו לכאן על מנת לגלות אותם, על מנת להפוך את ההסתר לגילוי של דירה בתחתונים – והיא, מן הסתם, נראית כסוכה.
חג האסיף הוא זמן שמחתנו בגלל שהאופי הסתמי, האבסורדי, של השפע והנוי (שאספנו לנו), היותו חסר משמעות וחולף ללא הפוגה – הצד המאיים הזה הומתק על ידי חווית כבוד המלכות שנצטיירה בדעתנו בימים האדירים של ראשית השנה.
הנה פסוק של דוד המלך שאומר את זה באופן נפלא: 'נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו' – כלומר, שמחתי, גילת לבי, גדולה הרבה יותר משמחת לבם הם (כל הגויים) בזמן שהם חוגגים את כל השפע שאספו להם מהעולם'.
חג שמח!