יום השישי, מגיע גלם, לא מעובד, כל טוב שעושים בו זה לעדי עד! ט'בעת ז'הב בחשוון, או ז'ריקת ט'שטוש. אתה קובע!

בס"ד

לפני כמה שנים:

שלשום, בליל שבת, אני חוזר לביתי וברחוב למטה קורא אחרי מישהו בשמי. אני מסתובב, ואחד האברכים הוותיקים, שכן מאחד הבניינים הסמוכים, ממהר אלי ואומר לי בלשון נאה ועניינית (הוא היה שנים רבות מלמד בחדר): "היום ליל היארצייט של החזון איש ואני אומר לך משהו בשמו, סיפור ששמעתי לאחרונה מבן משפחה של בעל המעשה, סיפור שהשפיע עלי ועל כל מי שסיפרתי לו" (ואגב, אותו אברך אף פעם לא פנה אלי בעניין כזה, או בכל עניין, אבל דברים משתנים מהר),

וכך הוא מספר:

"זה היה בשנות הארבעים, יהודי בגיל העמידה מירושלים שהיה זקוק לעזרה רפואית דחופה, לעצה ולברכה, נוסע אל החזון איש, ששמעו יצא גם בירושלים. והדרך מירושלים לב"ב באותם ימים מפרכת ומפותלת, ואף על פי כן הוא מטלטל והולך עד שמגיע לבית החזון איש בבני ברק. זה חשוב לו מאוד. החזון איש, עצמו תשוש וחולני, באותו יום דווקא קיבל אנשים, ואותו ירושלמי מתנה באוזניו את מצוקתו ומבקש את ברכתו.

שואל אותו החזון איש, 'יש לך הורים?', 'כן', הוא עונה. ממשיך החזון איש לשאול, 'אתה מטפל בהם?', 'לא', עונה אותו אחד, 'אני חלש וטרוד בצערי, יש אחרים שעושים את זה. הם, ההורים, בבית אבות, שם מטפלים בהם, דואגים להם, אני, קשה עלי המצווה הזו כרגע'.

אומר לו החזון איש: 'אני לא מבין אותך. הרי הקב"ה הבטיח מפורש בתורה, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה" – הבטחה מפורשת לאורך ימים למי שמכבד את אביו ואת אמו, ובוודאי למי שתומך בהם וסועד אותם בימי הצטרכותם. ואתה מתעלם מכך ומטלטל בדרכים כדי להגיע אלי, ואינך בטוח כלל כי תוכל לפגוש בי כי לא בכל עת אני מסוגל לכך, ולאחר כל זאת שמא ברכתי אינה מתקיימת?? אם כן, ספיקות רבים… ואתה דוחה וודאי של הקב"ה מפני ספק גדול של בשר ודם? אני פליאה גדולה עליך ידידי."

עד כאן סיפורו של האברך. והוא מביט בי, ואני נותר מהורהר מאוד, והוא חושש שמא סיפורו לא עשה בי רושם כפי שציפה, אז הוא מתנצל ואומר שכמה אנשים ששמעו דווקא התרשמו מאוד. ואני אומר לו, 'ידידי, תקשיב! אתה כמובן לא ידעת, אבל ראה מה זה נקרא לחיות תחת שמי ההשגחה: בימים אלה ממש אבי שיח' נמצא בחדר טיפול נמרץ, ואנו מתלבטים ומתלבטים בנוגע להמשך הטיפול, איפה, כיצד, מי ועד כמה… עשית לי צמרמורת!'

כן, נפלא ומפחיד להיפגש שוב ושוב עם הקב"ה. (אבא, הכ"מ, נפטר כשבועיים וחצי אחר כך)

אפרופו, פגישה עם הקב"ה: אנו באמצע החודש (החזו"א נפטר בט"ו) ומעל הגגות הגבוהים שט לו הירח במעגלים, מעגלי צדק, ומאיר לדרי מטה מתוך החשיכה… אשתי אמרה לי שלשום, שאמרו ברדיו שהירח הנצפה בשמים אותו הלילה ייראה הגדול ביותר לעין מזה 65 שנה. אנו מתלהבים, כי אנו חסידים חמים של נפלאות הבריאה, ואנו מתבוננים בירח המטפס באצילות אל גובה הרקיע והוא עגול ונאה בהחלט אך כלל לא הכי גדול שאני זוכר, וגם לא אשתי… כך שאיני יודע מה היתה כוונתם שם ברדיו, אולי רצו לומר הגדול ביותר בתאריך זה של השנה מאז 65 שנה (אבל את מי זה מעניין)…

מה שכן, חשבתי לי, הנה שוב ראייה למה שראיתי פעם בספרים: שמהלכיו של הירח אינם קבועים לגמרי כמו שמקובל לחשוב. ההיפך, לעתים רחוקות, אם בכלל, הוא עושה אותו מסלול ממש. כל פעם זה משהו אחר, טיפה שונה, ווריאציה חדשה של אותו רעיון… כלומר, הירח הוא הפכפך בצורה כרונית ולא ניתן לדבר על התנהגותו באופן מוחלט. נוכל לתאר אותה רק באופן ממוצע. המספרים המדויקים המקובלים בידינו מתארים את הזמן הממוצע של מהלך הירח.

מה זה נוגע לנו? קל לראות!!

אנחנו משולים ללבנה. זה נפוץ בכל ישראל. אנו אומרים זאת בברכת הלבנה: 'שהם עתידים להתחדש כמותה'. ואם כן, ראו, עד כמה התנהגות הלבנה אכן תואמת את תהפוכות לבנו: מצד אחד מהלכים דומים, כלומר, חוזרים על עצמם עד שאפשר לצפות אותם מראש ולסמוך עליהם לגמרי שכך ננהג, ולעתים אף להמר על זה… אבל מצד שני הם לא זהים. לא זהים! רק בממוצע. יש כל הזמן הפתעות הכי אוריגינליות. לא יאומן. לא ניתן לדעת בוודאות איפה ימצא לבך או לבי במצב או ברגע מסויים. זה יתברר רק אחרי שנבחר. מדרגתי, התנהגותי, אם כן, היא ממוצע החוזר על עצמו. לכאורה. כי אף על פי כן יש הבדל גדול: הירח אינו מסוגל לשנות את הממוצע שלו. הוא אנוס על כך. הוא חייב, הבה לא נשכח, להיות לאותות ולמועדים כפי שנצטווה במעשה בראשית. ואילו האדם, הממוצע שלו הולך ועולה, כי סוף כל סוף התשובה ויום הכיפורים מוחקים את כל הדברים שמורידים אותו ונשארים רק המדליות והגביעים. האדם, אם כן, תמיד  יימדד על פי רגעיו הגדולים ביותר, זה מה שיזכרו לו, ובצדק. כי רגעיו הגדולים עלו לו במאמץ גדול של כל כוחותיו האנושיים. הוא בהחלט ראוי לתהילה, ולבו, המשל ללבנה גדול, אם כן, מהמשל.  אפילו מהירח המלא, אפילו זה של אחת לששים וחמש שנה. הכל בכוח התשובה.

ונסיים בבדיחה רלוונטית: למה הבוס והמנהל דומים לירח? כי כל החודש הם עומדים לך על הראש וכשמגיע הזמן לשלם הם נעלמים.