יום השישי ט"ז בשבט – הנה, עלה בלאט, גדוש ועשיר והכל נשלט, ועוד מעט שבת!

בס"ד

עוד לפני שפקחתי עיניים לגמרי כבר אני קולט באינטואיציה שיום חדש עלה, וזה אומר שאני צריך עוד פעם לעשות את הדברים שאני רגיל לעשות כל יום אבל בלב שגילה את עצמו הבוקר… הנה, סביבי, ילדים המתפעלים מעולמם, לומדים וסופגים. לא רואים בהם כלל נטייה להחמיץ את ההזדמנות לחיות. הם אינם צריכים קטליזטורים לעורר בם התעניינות כגון שמיעת חדשות שתספרנה להם 'מה קורה', נכון? מה לילדים ולחדשות? הכל בעיניהם חדש! נו, אז מה ההבדל ביני ובינם? מה, כמה עשרות שנים על הנייר, זה לא אומר דבר. זה אולי חשוב למשרד הפנים או לתכניות הביטוח של קופת חולים. הצבעים? וכי צבע השחור יפה מהלבן? מי אמר? עניין של השראה. העיניים עדיין חומות. השפתיים מחייכות בקלות. הלב – דופק כמו כשהיה בן עשר, בן עשרים, בן חמישים רק הרבה פחות גאה, וכך נאה וכך יאה. הנפש – הרבה יותר אנושית, יותר רגישה, אבל לא חלשה. לכן אני מעורר את לבי להביט בשמיים, הם שווים יותר מאשר כמה שורות באנציקלופדיה… וגם הרוחות נעות להן ומדברות אלי – יש להן עוד תפקידים בנוסף לשרטוטים במפות המטאורולוגיות… הימים הקצרים, הסגריריים, הנה הולכים ומתארכים, ומיהו ומהו הפלא שניבט מבין החרכים…

יום הששי, ועוד מעט ותבוא השבת והכל יהיה אחד. אבל, איך אומרים, רק מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת. והכוונה (בעיקר) לאוכל של הנשמה. נכון? לכן אני רוצה להפשיל שרוולים ולטרוח קודם השבת ולהביא פנימה אל הלב מה שהשכל חוזר ומעיד – 'הכל אחד!'. כי לולא זה היה הכול תוהו פרוע ולא היתה אפשרות אפילו לחשוב, עד כדי כך הכל היה טירוף אחד ענק בלי סוף והתחלה, בלי למעלה ולמטה, בלי ישר ועקום, ואין אתמול ומחר, ואין חיוכים ודמעות… נכון?  אלא וודאי הכל אחד. אז אני אטרח לגרום ללב שירגיש את זה כדי שנשמתי תוכל לאכול בשבת. אני אתאמץ להרגיש שאשתי ואני אחד, וגם ביתי ובית השכנים כך… וגם כל המניינים שבשכונה שמוכנים תמיד לכלול אותי, וגם האוויר הקריר עם השמש הנעימה שמזרימה פלאים לאדמה, והיא, האדמה, בתורה, נותנת איכשהו מסודות העפר שלה לצומח ולחי… ויש לי סוודר ללבוש ואודם בלחיי, ואני שוכח להיות מודאג מהעתיד וזוכר שיש לי את שיריי ואת סודותיי, אז נוסיף אותם לחגיגה...

ושבת שלום חברים! נודה על היום הזה לאל חי ונורא – ובשבת הוא יתן לנו את התורה.