י"א בניסן, י'ש א'לוקים בניסן, והלב ממריא כמו טיסן! יום השישי, השב כוחי ורוח קדשי. הנה, נעשה מבוקשי – שבת הגדול!
בס"ד
כוס של יין
כתב המדען הפופולרי ריצ'רד פיינמן (לפני כשלושים שנה): "משורר פעם אמר, 'כל היקום הוא כוס של יין'. נראה שלעולם לא נדע מה הוא התכוון כי משוררים לא כותבים כדי שיבינו אותם. אבל זה נכון שאם נסתכל בכוס יין מקרוב, נראה את היקום כולו: יש את הדברים של הפיזיקה – הנוזל המתאבך ומתאדה (תלוי במזג האויר וברוח), את שבירת האור וההשתקפויות בזכוכית (והדמיון שלנו משלים את האטומים). הזכוכית היא זיקוק של סלעי האדמה, ובמבנה שלה אנו רואים את סודות גיל היקום והתהוות הכוכבים…
איזו תצוגה מוזרה של כימיקלים יש ביין? כיצד הם נהיו? יש שם את התוססנים, את האינזימים, את חלקי היסוד ואת המוצרים. שם ביין נמצאת ההכללה הגדולה: כל החיים הם תהליך של תסיסה. אין אחד היכול לגלות את הכימייה של היין מבלי לגלות, כפי שעשה לואי פסטר, את הסיבה להרבה מחלות.
כמה חיה ועמוקה היא אדמומיות היין, דוחקת את נוכחותה אל ההכרה המתבוננת בה! אם הנפשות הקטנות שלנו, בשל איזו נוחות, מחלקות את כוס היין הזה, היקום הזה, לחלקים – פיזיקה, ביולוגיה, גיאולוגיה, אסטרונומיה, פסיכולוגיה, וכן הלאה – יש לזכור שהטבע לא יודע את זה! אז הבה נרכיב את הכול חזרה ולא נשכח סוף סוף למה זה מיועד. ניתן לזה להעניק לנו עוד תענוג אחרון – נשתה את הכוס, ונשכח מהכל." עד כאן.
הוא כנראה מתכוון להזכיר לנו שכל הפעילות המדעית הנה פעילות מעט ערטילאית, כלומר, היא מנותקת מחווית החיים המיידיים. היא כמובן חשובה ומשפיעה סוף סוף על האופן בו אנו מפרשים את החיים, אך אינה חלק מהם, ואסור לנו לתת לה לטשטש את המגע שלנו עם המציאות. המציאות היא בלעדית ואמתית מכל העולה ומתקבץ מספרי הלימוד והמחקרים. התורה, להבדיל מהמדע (ומכל דבר אחר), נקראת 'משיבת נפש' (תהלים י"ט), היא משיבה את הנפש אל השלמות, אל החוויה של עוצמת החיים, היא מעלה את הנפש מן המצולה של טרדות החיים והמולתם שלתוכם נקלעה הנפש… הנפש הלכה לאיבוד בתוך המון הסחות דעת, מפוצלת, בודדה מול אימת הייאוש והניכור, והתורה מקבצת אותה מחדש.
חוויית השיא של היהדות היא ליל הסדר. פרטים רבים עוזרים להעלות את הלילה הזה אל פלא בשורתו, אל תדהמת עלילתו… והם, הפרטים, אינם אלא השתדלויות קטנות מצדנו, שורת תווים אחת המעוררת את הסימפוניה האלוקית הנוראה – גילוי שכינה.
ואנו עומדים לקבל את פני שבת הגדול. מה פירוש הגדול? מה אמור להיות גדול בשבת זו? יותר לאכול? רחמנות! אין כבר מיטות בבתי חולים. יותר לישון? אז זה יהפוך ל "חלום הגדול". ללכת לשיעור של הרב? יש מצב. אבל בדרך כלל הוא במזרח ואני במערב. אז מה גדול בשבת הזו?
אני חושב שיש בשבת הזו ראייה למנהג האשכנזים.
האשכנזים נוהגים לחגוג את השבת שלפני יום הבר-מצוה או השבת שלפני החתונה כשבת ה'עליה לתורה' או 'שבת חתן'. למה? כנראה שהשבת שלפני האירוע היא הנותנת לנער כוח לגדול ולהתבגר מאחד שאין בו דעת, לאחד שהוא בר דעת, או במקרה של החתן הוא מקבל כוח להחליף סקאלה מאחד שהוא לבד לאחד שהוא שלם. זה נעשה, כנראה, בזכות השבת. בזכות הכוח המיוחד שהיא מעניקה לימים שמשתלשלים ממנה, לאותו שבוע שנולד מכוחה.
אז השבת הזו, שעומדת על הסף, חברים, נתנה לנו כוח להתבגר, להקיץ מן השכרות והעוורון החוגגים סביב. היתה גנוזה בה דעת נצחית: 'אתה הראית לדעת כי השם הוא האלוקים אין עוד מלבדו'. זו ידיעה של גדולים, ידיעה של מבוגרים, של כאלה שעומדים עם שני רגליים בלב (חיי) האדמה (מנותקים, לכאורה, מכל גובה) אבל ראשם בשמים. הכל מכוח השבת הזו – יום יציאת מצרים היה גנוז בה. לכן היא שבת הגדול.
אז גם היין (המסתורי) שבליל הסדר, וגם הכוח של שבת הגדול, יחד עם סיפור יציאת מצרים (שאתה אמור להרבות במילים בדבר שאין לו מילים) ועם הרפואה הסגולית של המצה, כל אלה ישתפו פעולה בליל הסדר לשלוף אותנו מן הילדותיות קלת הדעת, חסרת האחריות, מן היותנו עלים נסחפים בסופת הכפירה הנושבת בעולם, ונצא אל החירות של אנשים גדולים! החירות המאושרת הנישאת על גלי האמונה, אמונה בהשגחה פרטית והיותנו בני אל חי, ונשכיל להעניק לעולם את תפארת הדעת, שהיא גאולתו.