יום שני, כ"ז אלול: ר"ת: כ'רמי ז'יו!

בס"ד

יום שני – כ"ז אלול: עוד יום להביט אל המתנות, ולדום אל מול העלבונות!

ולזכור שאנו, בית ישראל, אנו כרם השם צבאות. כרם הילולים. אנו נקראים כך בנביא. והכוונה בזה, לדעתי, שאשכולות הענבים שאנו מניבים – תפילותינו ואינסוף ההתגברויות שלנו להישאר יהודים – משמחים אלוקים ומלאכים כשם שהכרמים שביישוב משמחים את דרי מטה ביינם הטוב. וזו קריירה מהאגדות, חברים.

כל שכן שזו הקריירה בימים אלה כאשר אנו מנסים להרגיש את כבוד המלך ולא את כבודנו. כאשר בוראנו, הוד אינסוף הרחמים, עומד להשקיף (לטובה) אל זירת החיים ולראות האם עולה ממנה ריח ניחוח, האם נעשה רצונו, האם יש לו דירה בתחתונים…

נו, אז צריך לדאוג שיהיו אשכולות, ושיהיו משובחים. לכן היום 'כרמי זיו' באלול. תזכרו.

הרבה מישראל, אחים ואחיות, כאן ובעולם, מחכים לשנה החדשה (העומדת על הסף) מבלי לדעת כלל אודות התענוג של חוויית כבוד השם. הם מתגעגעים ומקווים למשהו… לאיזה שנוי טוב… לאיזו בשורה שתגאל את חייהם מן האבסורדיות השוממה והזקנה המתפשטת. ואנחנו תופשים טרמפ על כך שהרבה לבבות מתעוררים בראש השנה להיזכר בכמה חלומות וציפיות שנשכחו, תופשים טרמפ על זה שרבים רבים יתקבצו יחד בבתי כנסיות לחלוק איזו שאיפה למשמעות שעדיין לא לגמרי ברורה להם, אבל פעם בשנה יש להם עוד כח לקוות, לאחל, לייחל…

כן, אנחנו תופשים טרמפ על זה. אנו מתלכדים. אנו מושיטים זרועות אל כל הלבבות. כי מצבנו אנו לגמרי לא איי, איי, איי – הזמן בורח לנו, והשכחה והדכדוך מזנבים בנו, לכן אנו לא בשיא הזיכרון. לא זוכרים צלול ונקי מי אנחנו ומה באמת קורה ולמה אנו מקווים… אבל אנו מתפללים: 'אנא, אבא, אל תניחנו ואל תביאנו לידי שכחה! לא בראש השנה! כי זה כן יום של זיכרון, הוא זה יום הזיכרון!' לכן חשוב לנו לתפוש טרמפ על כל התעוררות של חיים סביבנו, כדי להגביר בנו את ההתחדשות, את הזיכרון! ויהי רצון שנזכה כולנו יחד, בר"ה, עם אחינו התועים, להפנות את קולטי הרחמים הרוחניים שלנו אל מקור החיים האמתי, אל קרני הדעת שמגיעים מתוך תעלומות נצח צור לבבנו אל ההכרה המציפה את חדרי לבבנו… הלוואי שנזכור תמיד תמיד שיש דברים שאנו אוהבים יותר מאוכל. אפילו יותר ממוסיקה ונוחיות. אמן!