כ"ד קטן בכסלו! ועוד מעט – שהחיינו: חנוכה!!! והיום גם יום השנה לפטירת הרב שטיינמן זצ"ל

בס"ד

זה הזמן להזכר באותו יום נורא ואדיר, ערב חנוכה תשע"ח

לאחר תפילת שחרית, באותו בוקר, הייתי בדרך לאיזו מטרה חשובה ואשתי מודיעה לי בטלפון שהרב שטיינמן נפטר. צביטה עזה של צער, מועקה של אבידה… כמה שניות אחר כך חולפת בי המחשבה: 'אתה צריך לנסוע להלוויה'. ומיד התקוממו בי כל כלי הנפש – היו לי תכניות מפורטות לגבי אותו יום ובעיקר ההכנות למסיבה שלמחרת: כנס מחזור של חברים משנות התיכון שיהיה אי"ה בביתנו. שזה אומר שעלי להתכונן ולחבר חידון מחודד, ובעיקר לחזור על השירים בגיטרה ועריכת השירונים (כי אל החברה שלנו מדברים רק בשירים), וגם ההכנות להדלקה הראשונה שתהיה הערב – והייתי צריך, א"כ, את הזמן כאוויר לנשימה…

התחילה, אם כן, התרוצצות בזק של הנפש למצוא סיבות לפטור אותי: בטח לא תהיה תחבורה, יהיה צפוף מדי ולא יהיה מקום להניח כף רגל, בוודאי לא תספיק להגיע קודם הקבורה, אין ספק שהדרך חזרה תהיה סיוט, תפסיד את ההדלקה בזמן… הוא לא היה הרב שלך… אתה לא הכרת אותו באופן אישי…

אבל מידת האמת לא הרפתה ומיאנה להתפשר: 'אתה חייב להיות שם! זה מבחן יסודי של מי אתה וכמה כיסוי יש לאורח החיים שלך. תצדיק את המראה שלך! לא תוכל להחשיב עצמך בן תורה או אפילו אדם מאמין אם אינך מגיע לשם! הכל בכל נדחה מפני כבוד התורה! הכרת הטוב מחייבת אותך, קוראת לך! הוא הרי היה הרועה של הדור, קיבל עליו אחריות, התפנה לעסוק בצרכי ציבור ללא בקשת כל תמורה – בוז למי שמתמהמה!', ובאמת תמונת פניו עם עיניו הטהורות, הלבביות, ואותו חיוך צעיר, ידידותי, צנוע, שעל שפתיו לא משה מנגד עיני. הצער על מותו היה אמתי. לא היתה כאן סתם התעוררות שבחובה אלא תחושת שכול וחלל בחזה של 'מה יהיה עכשיו?'.

היציאה מהעיר אכן היתה עמוסה ואוטובוסים המשיכו לחלוף על פנינו מתפקעים מנוסעים אחד אחרי השני, והיו מגיעים גם מידי פעם אוטובוסים עירוניים שהפכו לבין עירוניים… כל העיר כאילו לבשה רצינות נוגה כזו, היה נדמה שתחושת האחריות להגיע להלוויה אפפה את כולם: אגד משטרה וציבור, הכל נרתמו לבוא ולחלוק לו כבוד. לבסוף הגיע גם האוטובוס שעליו עליתי…

כל הדרך שמעתי בנגן את רדיו קול חי מסקר את ההלוויה. את הצוואה המופלאה הקריאו מספר פעמים וכל פעם זו היתה חוויה מטלטלת, התפכחות (רק לזמן קצר) מן הדמיונות שמרעילים את ימינו. זה היה מעין חלון של אמת שנפתח באיזו פינה בקצה מסך היומיום (אותו מסך שעליו מוקרן ברעש וצלצולים הסרט המודרני) והנוף החדש הקטן הזה דיבר בעד עצמו: צאו, אתם השומעים אותי, אל החירות! הנה לכם איגרת שחרור לדור משועבד בכל סוגי השעבוד כמוכם! הוא, הרב, מבקש שם: "שהמציבה תהיה פשוטה בתכלית, לא לומר עלי דברים מעבר לנאמרים על כל אדם, לא לכתוב כלום על האבן חוץ מפרטים מזהים, מספיק עשרה בהלוויה, לא להתמהמה בהטמנתי בשום אופן, לא לכתוב אודותיי קורות חיים… כלום!", מי יודע לומר דברים כאלה? מי יודע להרגיש דברים כאלה? מי עדיין נושם סוג אוויר כזה?

לקראת בני ברק הפקקים הפכו כבדים ושמענו ברדיו שברגעים אלה ממש כבר טומנים את הנפטר ואין גישה לבית העלמין – העיר כולה מוצפת ותקועה, אין טעם (ואין יכולת) להתקרב… כמה צעירים בקשו מיד מנהג האוטובוס לא לרדת ולחזור אתו כלעומת שבאו. הם ישלמו שוב, כמובן. הוא הסכים אבל אני החלטתי לרדת.

מזג האויר היה נפלא. ערב נר ראשון של חנוכה וכל עם השם מקובץ ברחובות ובמבואות בני ברק. היו שם גם נשים, גם כיפות סרוגות, חסידים מחסידים שונים, ילדים בליווי הוריהם ובעיקר להקות להקות של בני ישיבה… עוד אני מתקדם באיטיות ברחוב השומר לכיוון רבי עקיבא, סתם להיות יותר קרוב 'לעניינים', החלה נהירה גוברת והולכת החוצה. זה לא יאומן כמה בריות יכולות להצטופף במקום אחד וכאשר נפרדת החבילה נחילים, נחילים מתפזרים לפתע לכל עבר – וזה בכל מקום וזה לא נגמר… כחול אשר על שפת הים, רסיסי חיים, רסיסי צלם אלוקים, בלי סוף בלי סוף, כן ירבו, זורמים וזורמים… נחלי אדם בוקעים מן העיר והרבה מהם מתפזרים על פני האוטוסטרדה. 'איך, מי יסיע את כל אלה?' שאלתי בלבי, בהתפעלות, אך ללא דאגה כי ידעתי שזה וודאי יקרה! הקב"ה משגיח ורחמן, משלב ומארגן, מתאם את הכל בכל: גלגלים, כבישים, נהגים, נוסעים וניסים כך שכל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

ניסיתי לטול יוזמה ולהתקדם צפונה אל מקום מוצא האוטובוסים אך לאחר זמן קצר ראיתי שרוב ההמון עושה כך, ואני לא מתכונן להסתער על כל אוטובוס שמתקרב כאילו הוא רכב הצלה מאיזה מגדל בוער שכולנו עליו… פניתי אחורה אל צומת היציאה מב"ב, מקום תחנת הדלק והקיוסקים והמתנתי שם במנוחה לאשר יקרה: פנוי להתבונן – פנוי לחוות את הנעשה.

התור לשירותים בתחנה היה כמו התור לאוטובוסים. על שפת הכביש יחידות של יסמניקים גברתנים וגברתניות (מהם מכבדים את המעמד, מהם פחות) היו מנסים להדוף את האנשים אל שולי הכביש. הם באמת באו לעזור אך רבים היו האנשים שפשוט דלקו אחרי כל אוטובוס נלחמים לטפס עליו כאילו הם יוצאים מן הגלים הסוערים אל סירת ההצלה. כך עמדתי שעה ועוד שעה מתבונן באנשים, נזכר במאורע מלא ההוד, חש את הכאב הזה של פרידה מאדם אחד, אחד(!), צנוע, ללא שום תארים מקובלים, חי בתפאורה דלה כל כך שהיתה יכולה להיות מוצגת במוזיאון 'חיים מהעבר', והוא בכל מאודו לא רצה להתבלט, נבהל מלהתגדל בעיני אף אחד, רק ניסה כל חייו להתקרב אל אמת שהאירה אליו כמגדלור… אמת שאותה העריץ, שלמרגלותיה חי כל חייו, מטפס ועולה… אבל, הנה, מתברר שרבים, לגיונות עצומים, קהל עדת ישראל ככוכבי השמים, מתגעגעים גם הם אל אותה אמת ורוצים לגעת בה, לנשום מעט מניחוחה ולו רק באותם רגעים שהיתה נשמתו עולה אל זרועותיה הנצחיות… רגעים קדושים, אין ספק.

וכבר נטו צללי ערב. כמות האנשים נראה שלא פחתה גם לאחר שיצאו מאות אוטובוסים – כמו תשלומי המשכנתא שנשארים תפוחים גם אחרי שאתה משלם אותם שנה ועוד שנה – והנה, איזה צעיר בהיר כבן 30 בשחור לבן, בחגורתו מאחור נעוץ מעין נרתיק מוטורולה, עובר שם בצעדים נמרצים ומפליט בקול מאופק: 'אוטובוס לירושלים'… היי! רגע! 'איפה?!', 'שם בהמשך, 100 מטר!'. ומיד הלכו אחריו אלה ששמעו ואני ביניהם, לא האמנתי שזה אמתי, והוא חזר על הבשורה כמה פעמים תוך כדי צעדים מהירים ובאמת ראינו מרחוק אוטובוס תיירים מהודר לבן. אחדים מאלה שמיהרו אתנו קלטו כנראה במה המדובר ושאלו, 'כמה?', לא שמעתי את תשובתו אך עד מהרה עברה הידיעה שזה 50 לאחד. איזה תיאבון! הרוב מיד פרשו אבל אני ועוד כמה עשינו את החישובים שלנו ועלינו לאוטובוס. האוטובוס היה מרווח ונעים ולא היה מלא, ולהפתעתי הנהג אפילו לא ידע לאן נוסעים. שמעתי הרבה קולות באנגלית ואותו 'אברך' ירד למסע צייד נוסף, וחזר וכמה נוסעים באמתחתו, עבר בין השורות, אסף את הכסף ונתן אור ירוק לנהג לצאת ירושלימה. חזרתי בשבע וחצי בלילה, ואל החנוכה…