יום חמישי בשבת, משמי שמים נחת, כ'סא ה'כבוד בשבט!

בס"ד

שהחיינו וקיימנו והגיענו אל הבוקר הזה. אנחנו כל כך בעייתיים עד שזה מגוחך. אבל  באורח פלא אנחנו לא מתייאשים מסטירות הלחי שאנו חוטפים, וכל פעם מתנערים מחדש ומנסים לעשות משהו, ואז מן השמיים כל כוחות התיקון והרחמים מזנקים לעברנו כמו צוות המכונאים שמזנקים אל מכונית מרוץ שיצאה לפסק זמן, ואנו חוזרים אל התהילה.

אפשר ממש לצחוק מהטעויות האינסופיות שלנו, ואפילו צחוק בריא! וכעת, שימו לב: זה התהפך לטוב! כי הצחוק יפה לכל, וגואל מן המיתה. ואפילו אם הצחוק הזה הוא יליד התסכול והשבר הרי שהכנות והענווה לצחוק על היותי בלגן כזה, תהפוך את הכול לטוב. הצחוק יהפוך את הבלגן לגן-לב. וזה פלא.

הנה, נפלתי שוב למאסר. אבל אני משתחרר מן המאסר כל אימת שאני שר, אבל עד מהרה אני שוב בפנים. איך זה קורה? למה בסופו של דבר אני מוצא עצמי מאחורי הסורגים? זה יכול לשגע פילים, כל שכן אחד שכבר חצי משוגע כמוני. האם יש איזו גזירה קדמונית (ששום דבר לא מדגדג לה) שחלישות הדעת תחזור ותציף את הלב מידי יום? מן אפלה היולית כזו, שכל הדמעות הנופלות על הלחי הן לגביה כמו רסיסי גשם הנוטפים על הרי הבזלת. מה קורה פה? איך זה שיסוד החושך בבת אחת מתגבר ודורס את החיים בלי למצמץ? אין ברירה אלא לומר שהקרב להתבשם מהניחוח שמעבר לפרגוד הוא קרב קיומי ענק המתחולל כל הזמן ובמלוא הכוח. המלחמה לצפות בבבואה כלשהי של רקיעי הטהרה היא מלחמה המתנהלת נון סטופ על גדות בור הייאוש, תלויה על בלימה כזו, דחה דחיתני לנפול ואז ברגע האחרון: השם עזרני. זו המלחמה לסתום את לחישות האימה: זה לא זה… לא יהיה טוב… הכל שומם… אין פתרון! והתשובה להם היא: אני חייל של השם למרות הכל ואיך שאני! you have to be strong ככה נראית מלחמה! עד שופר הניצחון.

ואז יש גם ניצחונות נפלאים, יש! והם קורים בהפתעה, לרוב לאחר קריסה של החזית. האימה נועצת לפתע ציפורניה בלב ומבשרת שעומדת להיות כאן מערכת חורפית לעד – האופק משחיר לפתע… אבל אז – נס! רצון חדש להלחם נולד לפתע ושוב מלחמה! הידד! תשואות אהבה! הנה ידנו על העליונה! הנה, אנו זוכים לנשיקה אלוקית, נשיקה שמטביעה על הנשמה את חותם הקב"ה כמו השפתיים של הדודות על הלחיים בחתונות. נראה לרגע שהצלחנו לרכוש איזה כלי נשק אמתי, מפתח זהב, נגד הפחד והיצר, אבל, לא! כמו דינוזאור שבוקע גדר של עיזים כך היצר מגיח לפתע ואונס את לבבנו אל רעבונו. חולי הלב לא נרפא… איזו פשלה. והרמקול בקרבך מודיע 'אתה יצור עלוב, משהו כאן רקוב, אתה נידון לאומללות, חייך מאוימים באמת, אין כאן צחוק!'

אבל הקריאה: "השם הוא האלוקים" שוב גוברת בלב והיא ציר היהדות כולה. אסור להיכנע לנסיבות ולייאוש, ואני לא מאמין לרגע שאני רחוק מהשם, זה הבל. זו רק סחרחורת של כפירה, אכן, המצב לפעמים נורא, אבל הפה יפר את הגזרה, הוא ברשותי, הפה נשמע לי – יש לי את הדיבור! ואני פונה בדחיפות אל השריר הנפלא ששמו 'לשון' ומעורר אותו, או אותה: 'קחי אותי אל השם, עשי זאת, את יודעת איך… קחי אותי אל השם. אל תפסיקי'. ואני מדבר אל לבי… אני צועק אליו יתברך, אל צור לבבי…

ואני נזכר לפתע: כל טוב שאי פעם עשיתי, עשיתי עם חותם המלך. זה מהדהד למרחוק בעולמות מאירים, במקומות בהם הברכות מתעוררות להופיע. זה עובד! זה נצחי! כי אני נחתמתי ביום הכיפורים להיות מלגיון הכבוד של המלך. אני בפנים! לא משנה מה מצבי כרגע, אני לא בניוטרל! אני קומנדו הקדושה עלי אדמות! כן, הקב"ה ברא מן יצור מיוחד כזה שמתלכלך בטינופת התאווה ובצואת הגאווה ובלב נמוג מחולשה, צולל אל עילפון מרוב בעיות ואיומים, אבל עדיין הוא זוכר מה הוא באמת רוצה! לא נכנע למה שקרה וקורה! לא יאומן! והמלאכים מקטרגים ומקטרגים על החורבן שבדבר, על התקלה שבדבר, על הצער וחילול השם שבדבר, אבל הקב"ה רוצה להושיט יד דווקא למתנדנד הזה, מתנדנד-חוזר ועומד-הזה, למחול ולעזור בגדול ליצור הזה… והיא תהילתו! וכך, ורק כך, מתגלים פני הרחמים… והם עתידים להתגלות… היד המושטת תאחז בי בוודאי, ותניח אותי על דרך המלך. מלכו של עולם. עלי רק לחייך.

וזה נעלם מאתנו לגמרי, עוצם הרחמים האלה. אבל לצדיקים גלוי הפלא הזה והם צופים בו (כל הזמן) ומספרים לנו…