היגיעה העונה! יום ראשון להזמנה: בואו גשמי השנה! ז' חשוון. (בפנים: 'קוריוז')

בס"ד

 "קוריוז" (משהו מימי תחילת החודש)

ליד המעקה של השטיבל, זה הצופה אל הרכס של 'מבשרת ירושלים' והקסטל וגם אל האוטוסטרדה שביניהם, עם אורות הפנסים המאירים באדום ולבן – זורמים מעלה ומטה כמו כדוריות דם אדומות ולבנות, ללא הפוגה – ובכן, ליד המעקה הזה עומדים בדרך כלל אנשים ומביטים בשקט אל יפי הארץ… אולי הם ממתינים למניין, אולי סתם מעשנים סגריה, לוקחים פסק זמן של דקה או שתיים ממרוץ השבוע. ובכן, שם עמדתי גם אני במוצאי שבת אחת מביט במנוחה אל הוד פרידת השבת, פני כולנו אל המערב…

והימים ימי תחילת החודש. ועל המדרכה הרחבה, כמה מדרגות מתחת למפלס שעליו עמדנו, מתהלך לו בחור בחיפזון אנה ואנה, סדור פתוח בידו ומחפש משהו בשמים… הוא היה גבוה, חבוש כיפה סרוגה גדולה עם כתובת גדולה המודיעה על משהו. פיאותיו לא מסודרות, מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה, נראה חדש בעניינים וכאמור טרוד לגמרי ומתהלך אנה ואנה וראשו גבוה למעלה…

הבנתי לפתע! הוא מחפש את הירח! גם אחרים ראו את הבחור אך לא נפל להם האסימון כי זה לא היה עד כדי כך ברור. הוא רצה לקדש את הלבנה. הוא אשכנזי, והם נוהגים לקדש את הלבנה החל מתום שלושה ימים לאחר המולד, והשלושה חלפו זה עתה והוא מחפש את הירח… הוא חושב שהמגל הזעיר, המאיר, התחבא לו אי שם מאחורי העננים שמעל ראשו. הוא לא יודע שכל כך מוקדם בחודש הירח עדיין נמצא סמוך לשמש ולא הספיק כל כך להתרחק ממנה. עדיין הוא עוקב אחריה מקרוב. ומכיוון שנסיכת אורו צללה לפני רגע אל מעבר להרים, הרי הוא נמצא מעט מעל המקום בו נעלמה, שם במערב, מרחף מעל נצנוצי האורות של מבשרת ירושלים, ועומד לצלול אחריה. הנה הוא כבר נוגע בראשי ההרים…

התבוננתי בבחור… וכשהוא עבר על פני, פניו מביטות אל הגבהים, צקצקתי לו באצבעי. הוא עצר ופנה אלי ואני, בידידות, בתנועת אצבע קלה, הצבעתי אל המערב. ממש תנועה קלה…  הוא מיד פנה לשם ומצא תוך שניות את שביקשה נפשו צף לו בבדידות בפאתי השמים, מתכונן לגלוש אל תחת האופק. הבחור נדרך כולו והתכונן לברכה, ואז, נזכר, עצר, הסתובב אלי ובחצי חיוך נבוך אותת לי שהוא מבין את מה שהיה בינינו והוא מודה לי… ואני בהבעה נדיבה של נסיון חיים ובגרות הנהנתי לו בראשי שהכל בסדר ואין על מה…