יום חדש אישי, מבשר על אירוע מוחשי… י'שועה בכסלו!

בס"ד

קוריוז

הבוקר בתפילת שחרית היה חסיד מבוגר יושב מאחורי והוא היה עם פיאות צהבהבות מתולתלות, שערות כבר מלבינות, עם המון נמשים, והתפילין על מצחו הרחב היו מוטות ימינה לגמרי…

הוא היה שקוע בהתבוננות בספר שבידו, והתפילה עוד לא התחילה, ואני באי נוחות מרגיש צורך להעיר לו על התפילין, והוא שקוע… אז אני מגיש אליו בעדינות את הראי הקטן שבידי, כלומר מקרב אותו בזהירות אל תחת עיניו עד שהוא מתעורר להרים פניו אלי בפליאה…? ואני רומז לו על הראי, והוא לא מבין ואומר: "זה לא שלי", ואני אומר: "לא… התפילין לא במקום", והוא מסתכל ומיד מרים את ראשו אלי, מחייך חיוך שובב, עיניו צוחקות, ועושה בראשו מן תנועה קונדסית שמאלה, הופ! כאילו מבקש להקפיץ את התפילין למקומם בלהטוט כזה. ואחר כך מחזיר אותם למקום בידו וחוזר אל הספר… וזה היה חמוד, חמוד עד בלי די. מי היה מאמין ששובבות חביבה, מבודחת כזו מסתתרת בדמות מיושבת כזו…

אם כן, אמרתי לעצמי, צריך תמיד להאמין שיש מעיינות נסתרים לגמרי של חיים, טמונים בכל אחד, ולא לפחד לנסות לגלות אותם, כלומר, ליזום משהו שמזמין אותם…

והקטע הזה של חיות כמוסה שהתגלתה, מצטרף אל מה שהרגשתי כאשר יצא לי לא מזמן לראות שוב את הסרט ד"ר זיווגו וראיתי עד כמה הוא חובק עידן, והמוסיקה היא מתנת שמיים גלויה, והבמאי יודע לאתר את הרגעים הבלעדיים, הנחבאים, שבהם נפשו המשוררת של הגיבור מגיבה אל קריאות החיים של הנוף, הפרחים, המרחבים והשמיים: נפשו מתרגשת בשעה שסביבו אחרים כהים לכל זה… הללו טובעים במהפכה הרוסית המערבלת המוני בני אדם ומעצבת את גורלם מחדש מעבר ליכולת ההסתגלות… ואני, באותם רגעים גנוזים בסרט לא ידעתי נפשי מרוב כיסופים.

כי אנחנו עם של משוררים. החיים קוראים לנו בקולות הכי צלולים מכל העברים: הגשם, הרוח, האילנות שבאביב, הלבנה המתחדשת, מפת השבת המקודשת, קול השופר וצהלות החתנים, מדשאות ערי הפרזים, אורות החנוכייה המפזזים, אש במרומי המירון, קח אותנו אווירון, אל תעלומות הרזים… כי אנו דבוקים בתורה הנקראת שירה. והיא שירת החיים ממש, בית היוצר של חדוות ההוויה, צאו וראו היכן רוקדים, היכן שרים, היכן גודשים את הגנים והמדרכות והחנויות, היכן נקהלים בכל מיני צורות לומר יחדיו: בריותיך אנחנו! אצלנו, רק אצלנו.