נתחזק ונתעשת עד כי יבוא שופט, ויגאל את העיר, את האור ואת העת.

בס"ד

דברי חיזוק שרשמתי מפי מו"ר הרב נ.ד.ק

דיבורים והתחלות, מה הן מחוללות

דיבורי אמת בינך לבין השם בחדרי חדרים, בשדות, במדרכות, בחצרות, במניינים, יוציאו ממך את הרע שמזהם את פנימיות הנפש ולא נותן לך ללמוד ולא נותן לך לשמוח… דיבורי אמת יגלו לך את השביל בו תלך, יעמידו אותך על פתחו. הראשונים הכריעו שהחטא הגדול ביותר הוא שהאדם אינו מאמין בתשובה. לכן אינו עוסק בתשובה. הצדעת כבוד הכי גדולה של האדם אל הקב"ה היא כאשר הוא מאמין (בכנות) שהוא יכול לשנות את טבעו. כלומר, הוא נרגש ומשוכנע שאכן הקב"ה יכול, ואף ברא, הנהגה מופלאה כזו שאין כפייה של הכרומוזומים – ואפשר להשתנות! הכל בעצם נברא בעבור זה. על מנת לתקן. יש כאן שליחות בתוך הגבורות, שליחות שהתחדשה היום, ואמונה זו מגשימה את עצמה.

לכן, אני מאמין שיש לי תקווה! אם רק אקום ואעשה משהו. אם רק אתחיל באיזו עשייה שמביעה את אמונתי שהיגיעה הקטנה הזו משתלמת, שדברים קורים כאן לאור היגיעה, שיגעת ומצאת תאמין, ואני מאמין שהמציאה היא בגלל היגיעה למרות שאין פרופורציה ביניהם… אז כדאי, בטח כדאי, להתאמץ.

אדם לא יודע שהוא נמצא בתוך הנוגה כל היום, בתוך עמלק. הוא לא יודע שכאשר הוא נמתח בבוקר ואומר: 'איזה יום יפה… יום נחמד…', הוא כמו אותה סנונית שצנחה קפואה אל תוך ה 'עוגה' שהפרה שעברה לפני דקותיים הטילה כאשר הרימה את זנבה… וחזרה הסנונית לחיים בתוך החמימות האורגנית והתחילה לזמר באושר… כך אנחנו, בעצם, מתחדשים בחדווה לקראת יום יפה אף על פי שאנחנו בתוך ה"עוגה-נוגה". נו, אעפ"כ, יפה רגע אמתי אפילו של חיים כאלה יותר מכל חיי העוה"ב, זו שליחותנו, ויש לה הוד והדר קוסמי.

ועם האמת צריך להיות חזק ולא לוותר בקלות. לעמוד על שלי! אחרת אתה משתחווה לכל רוכל שעובר עם איזו בסטה של צלמים: השקפות מזרחיות, שמאלניות, מסטיות, מדעיות, ציוניות, משיחיות… והאמת היא, שאני, כל מטרתי היום: להשתדל שכל דבר שאני זוכה לעשות בעבודת השם, ידליק את לבי (אמן).

כי יש דבר ענק שהולך כאן, שקורה כאן, והצדיקים אומרים שזה אתה! ומצד שני עמלק אומר שזה לא! ובכן, אנחנו לא נרגיז אותו. אז לא. אבל צדיקים נפלאים אומרים שזה כן, וזה אתה. והאדם ישן… הוא לא תופש שהולך כאן משהו. משהו גדול. 'הקצת נאמנות שלי, הקצת לימוד שלי, וכי זה שווה?', מה, כל רגע יהלום? זה נשמע כמו חלום, איך? מה פתאום?', 'תישן, תישן!'… אשר קרך בדרך… אבל הזוה"ק מספר אחרת, מספר שמחכים לך כאן גדולה ותפארת. תתחיל להילחם. הקב"ה עשה נפלאות כאלה לעיניך, גילה אלוקותו, ובא אחד עמלק צוחק, מפהק, כאילו הכל טבע… לא קרה כלום. כך יש אצל כל אדם רוח כפרנות שמחלישה את דעתו: 'הקב"ה לא צריך אותי ולא צריך כלום ותפסיק להשתגע! אף אחד לא פועל כאן כלום ואתה לא שייך לכל הסיפור הזה של הקדושה… אתה נראה עם הקדושה שלך כמו אלה התיירים בכותל ששמים עליהם כיפת קרטון. אתה רחוק…'

כך מחלישים את הדעת. מחלישים את כוח הקדושה שבנו. ואדם לא יודע מה כוחו, לא יודע את שוויו, לא יודע שהוא בעל זכות חתימה בעליונים, היכן שנקבעים העניינים. לו רק היה אדם משער את כוחו בעולם…

אבל לדעת זה לא מספיק – צריך שממש יריח את ריחות גן עדן האלה של שפע נחת הרוח שמקבל הקב"ה. אישה, ריח ניחוח להשם. שיכנס לתוך העניין הזה של 'השם מתפאר בי', הלוך והכנס, עד שתהיה לזה משמעות בלבבו. אנחנו יבשים בקשר לזה. למרות שיש בינינו יודעי סוד וקבלה, הידיעה לבד אינה מצילה מן היובש. כאן מה שעובד זה להאמין! ולהאמין כל כך עד שרואים כמעט בעיניים את האמת הזו שהאדם, האזרח בישראל, בתזוזה שאפילו קשה להבחין בה בונה עולמות, מפלס מנהרות, מקים גנים עטורי שדרות וודיות עם נהרות של בשמים. או מקלקל באופן שלא היה חושב שאפשרי. צריך שאדם יכנס אל העניין הזה של: 'אני לא רוצה להתרחק!', 'לא רוצה לשכוח!', 'גם אם קצת שכחתי אני יודע שאתה, רבש"ע, מוחל וסולח, אני בולם את ההיסחפות, אני מתחיל מחדש'.

עמלק רוצה לעשות עסק גדול מכל הפשלות שלי ועסק קטן מאוד מכל ההתחלות החדשות שלי, מכל הרצונות והמלחמות שלי. והאמת: התחלת לעשות משהו נחמד? שנסת מתנים? הרווחת הכול. אתה על הסוס. אתה כמו מרדכי בלבוש מלכות… אבל עמלק עושה מזה ציורי ילדים. איזו הסתרה עצומה יש היום! רבה העזובה, השכחה בכול משלה. תשתפכנה אבני קודש בראש חוצות… כמה צריכים להאיר אל האדם דעת: זכור מי אתה! דע, אתה בתוך הסתרה גדולה! לכן, זכור מי אתה. נכון שמתוך חמישה נסיונות שבאים עליך אתה עומד בקושי באחד. נכון, שהנפילות הן עד כדי כך, שאתה שואל בכנות: 'תגיד, זה שווה לי כל ההשקעה העצומה הזו? כל כך קשה לעבוד ולא יוצא מזה כלום. נלחמנו כאריות ונפלנו כזבובים?'. אז מה אתם עונים על זה? נו, שווה או לא שווה?!

אחד מיליונר, בקי מאוד בעניינים, נוסע בכמה רכבות בשעות לחץ צפופות, במזג אויר חם שרבי, נסיעה מפרכת על מנת להכנס לכמה דקות אל בנין הבורסה להשתתף בעוד מועד במסחר של יום מיוחד ביותר. היה שווה? אתה בחיים שלך לא ראית ולא תראה כל כך הרבה כסף! איך משכנעים בן אדם שהוא עובד בבורסה הרבה יותר מכובדת, והוא מיליונר הרבה יותר רציני! ושלא כבמשל: בבורסה שלו כל הירידות הן צורך העליות. אלא שהאדם רואה הכול מיניאטורי כאן, מוחין דקטנות, הכל ננסי, נראה סתם ועוד הפעם סתם, ולא סתם סתם אלא סתם ענק: הלימוד, האמונה, החסדים… איך משכנעים אותו שהוא עוסק בדברים אדירים? אינו קופיף, יושב על הענף והכל חפיף, מפצח… אינו עושה מעשה בהמה. אתה לא קוף! יש מלך גדול מאוד! כמה גדול? גדול ומהולל מאוד מאוד! חכה, חכה: תלמד, תשמע, תראה, תתפלל שוב ושוב – תתחיל לתפוש כמה הוא גדול. ניצוצות מגדולתו יאירו את שמי מחשבותיך, ואז תתרגש פתאום שזכית לתת מחצית השקל פעם בחיים. שעשית אמבטיה לכבוד שבת. הלב יקבל טיפונת השגה למי אתה שייך…

והמלך שלנו מבטיח לשלם. ונאמן הוא בעל מלאכתך… והוא גם מרחם ונוטע בעולם צדיקים – הם יודעים אודות גדולת השם. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שיש אנשים שקצת מבינים, נכון? משיגים קצת את העסק. ראינו אותם מחזיקים מעמד בכל ההרפתקאות: ביראה ובאהבה, חיים שלמים! אצלם כל מעשה בעבודת השם היה נעשה בארבעה ממדים. הם החיו וציירו את האמונה כל כך עד שהלב נכבש בציורים נשגבים והוא רותח… והם רוצים להגיש לנו רפואה מהטראומה שעברה עלינו בהיותנו בגלות סרוחה כזו. אנו, לצורך רפואתנו,  צריכים התגלות הכבוד, התגלות רוח נבואה, מתיקות בעמידה בתפילה, ריח וטעם של מעין עולם הבא, והם לוקחים במלוא הרצינות את האחריות הזו שעליהם…

אם כן, נחזור להתחלה – ההתחלה של כל זה הם דיבורי אמת אל הקב"ה שוב ושוב באמונה שהשם שומע. דיבורים מתחננים, אבי, בוראי, מיטיבי, גואלי משחת משחר ימי, אנא, אנא, רוצה לב רותח, רוצה להיות שייך בכל זה…

והיגיעה הראשונית הזו כבר תזמן לך מציאות (יגעת ומצאת) עד שאתה עוזב הכל ורק הולך וזוכה, הולך ומוצא, יגע מעט וקוטף, יגע ואוסף…

(נכתב לפני שנים ביום י' בטבת, יום בו עלה כורת, וצר על כלילת חסד ואמת)