יום שני, על ראשי ועל עיני, אתה הוא מעוני! כ"ג טבת!
בס"ד
זכרונות מיום השלג הגדול – כ"ו טבת תשע"ג – יום הפטירה של הרב שלמה ברוודה זצ"ל!
מזג אויר סוער. משקעים, משקעים, משקעים, ממרומים ברכה יורדת… שיבושים בתחבורה בכל מקום, הצפות בשפלה, הארץ לבשה קדרות ועוד מעט שלג. המזגן הפסיק לעבוד עוד בשעות הצהרים ואני מרגיש איך נפשי נכנסת לדאגנות-על… ואז, בנפלאות שלימות ההשגחה, בתפארת הבימוי, אנו שומעים את הניידת מסתובבת ומכריזה על פטירתו של הרב שלמה ברוודה זצ"ל, הוא היה חולה הרבה זמן… אני שוקע מיד במצוקה… כלי נפשי מתקוממים נגד ה"ניסיון" הזה שהפר בבת אחת את הכוונה להתכרבל בחמימות ביתי, את הציפיה לערב שלוו של חופש – הכל הופר באחת! צריך בוודאי לצאת אל הלוויה והתרחיש הזה נראה מאיים ללא רחמים, כולו בלהה. אני כחיה נרדפת ומה עוד שיש לי כאבי בטן חריגים, מהבהבים באדום, שמנעו ממני יישוב דעת כל הבוקר. והנה, השם נתן בי עצה לדבר עם אחד השכנים בקשר ללוויה ואכן השכן אמר שייקחני, הללויה! וכבר ירדה רמת הפחדים בחמישים אחוז. והוא התקשר להודיע שיוצאים, ובלב מוכה אימה לבשתי כל מה שיכולתי ויצאתי אל האוטו. ברגע שפנינו שמאלה לרוממה-מטרסדורף שלג מתחיל לרדת והכביש הופך תוך דקות חלקלק. החנינו את האוטו במקום שהתפנה (בהשגחה נפלאה) לא רחוק מישיבת 'תורה אור' והלכנו ברגל… פקק מתחיל להצטבר שם והכביש נסתם… הגענו לישיבה. שם כבר יש מושבה של מטריות מצטופפת תחת פתיתי השלג בכניסה לישיבה והרמקולים מספידים ביידיש… כל דקה נראית שעה… והשכן אומר לפתע בא נחזור! אני כמובן נעניתי ליוזמה (כנראה שהדבקתי אותו במחשבותיי המבוהלות). בהשגחה גלויה שרכנו דרכנו אל האוטו ועם האוטו חזרה להר נוף בזהירות, בזהירות…
אני חייב הכרת הטוב עצומה לרב ברוודה. הוא היה אחד מאלה שעיצבו את השקפתי ואמונתי, כלומר, את עצם חיותי, ומה לי יותר מזה. בשנים הראשונות לחזרתי בתשובה הייתי מנשק כל קלטת שלו ומסכם אותה. עד היום יש לי את הקלסרים האלה, גדושים בחומר כה מחזק ועצום, בעיקר שרשרת השיעורים שלו לקראת הפסח, הם האירו ממש את חשכת הבורות שלי, הרוו את הצימאון הנפלא שלי ליסודות מוצקים. כמה תודות מגיעות לו על היציאה לחירות שהעניק לי, בדמותו האמתית, באמונתו העצומה, בדבריו שיצאו כאילו מגרונם של גדולי ישראל… ועכשיו, איזו פשלה, איזו פשלה! היציאה לחרות נשכחה לגמרי. הבהמה מוכת החרדה חזקה מהכול, לא הותירה בי אבן על אבן של יישוב דעת ואומץ לב. נעלם הביטחון הפשוט שבוודאי הכל יסתדר ואנחנו לא בסיביר, כלום! אני צולל לעולם של נוריות אדומות – חרדת השלג. זה בוודאי תוצאה של המסר הבוקע מכלי התקשורת החילוניים שאני שומע יותר היום – תכניות האקטואליה החילונית. אני בטוח שזה בגללן! אני הפכתי להיות מעין מכור לחדשות בגלל הבחירות שעל הסף. זה הופך אותי להיות שבוי במחנה הנבוכים. מחנה התועים בערבות העצבות ללא תקווה. בנוסף לזה גם הפחדים מהניתוח המתקרב מבעבעים ומוסיפים עוד צעיף אפור, ובקיצור, אני צולל אל גווני הדכדוך ואני חייב להמלט משם מהר…
ועכשיו כבר מוצאי שבת, א' שבט. ובמבט לאחור: הדאגה התגלתה כביזיון. אני רואה שאצלי, לצערי, אם יש ניסיון יש ביזיון. כי הנה השלג עבר בשלום. הכול עבר בשלום! נו, איך מקבלים אומץ? אוי, איך מקבלים דעת? דעת, זה תמיד מה שחסר! לב גיבור? איך חוזרים לפרופורציה? כלומר, איך חיים בעולם של הקב"ה ולא בסרט של כלי התקשורת. סרט של הזיקנה הזוחלת עם חוסר התוחלת? כמה תודה, כמה תודה לך אבא על אספקת החשמל התקינה בשני ימי השלג. איך סיפר לי תלמידי י.מ. אודות אחד שהכיר שהיה אומר תמיד: 'אה, איזו ברכה! עולם כמנהגו נוהג, עולם כמנהגו נוהג!'. אכן, כמה צריך להודות על כל יום שעובר על מי מנוחות בעולם 'מועד לדינים' כזה. אנו פנינו אל הרחמים, מהם רוח אפינו. אנו ליה וליה עינינו. ישננו בני הבית כולנו עם מעילי צמר, ושני מפזרי חום קטנים עבדו נון-סטופ יומיים, והיו שליחים משמים לעשות את המלאכה – והם לא חנקו ולא ייבשו אותנו כפי שאיזה קול בלבי היה מגמגם כל הזמן… וגם ראה פלא: המים בבוילר נשארו חמים ומספיקים לשני מקלחות גם תשע שעות לאחר שחוממו, זאת במזג אויר של שלג! מה מתוק מאור פניך, השם! עכשיו עדיין הקור מקפיא אך המזגן עובד כסדרו החל מאתמול והמתח ירד… כן, עדיין קר מאוד בחוץ אך השבת עברה כסדרה. אנו החיים! אנו הזוכים! ומחרתיים הניתוח…