יום שלישי, הפח את רוח קדשי, היה מעיין לא אכזב, במובן הכי הרחב! כ'ינור ד'וד בטבת!
בס"ד
הניתוח (תשע"ג)
מאחוריי 'לילה של יום מפרך'. נזכרתי לומר ק"ש לפני שנגמר הלילה, תודה השם, תודה שלא היה הפסד של 'מעוות לא יוכל לתקון'. לפני שעתיים יצאתי מבית החולים שערי צדק ועדיין תווית זיהוי על ידי הימנית – הם שכחו להוריד אותה. אתמול עברתי ניתוח שבר במפשעה (ימין), ניתוח שנידחה זמן רב עד שאי אפשר היה להתעלם מהכאבים. עשו לי הרדמה מקומית של חצי גוף תחתון (אפידורל) ללא טשטוש וללא ווליום… לא הייתי עם לב גיבור מי יודע מה, אבל גם לא עם לב נמס, עוברים את זה וזהו, אשתי לצדי כל הזמן…
ואני נזכר באימה המתפשטת בלבי כאשר רגלי הפכו לשני בולי עץ מאובנים, מוטות ברזל, בעת ההרדמה. וכאשר החלה להתפוגג ההרדמה, הם החלו לנוע שוב באופן מוזר ומפחיד של שלט רחוק, רק על ידי הרצון ללא תיווך השרירים. מן פלא מעורר יראה כזה כאשר אתה יודע שאינך יודע כלל איך זה קורה – אתה רק רוצה והרגל נעה ומתכופפת… והנה היא נשמטת בכבדות כמטיל ברזל ברגע שהרצון פוסק. מרתק ומפחיד! וקיבלתי על עצמי בדקות אלה לרקוד מעט כל לילה טרם שינה, בל"נ, איזה יופי! אשתי אמרה תהלים (מן הסתם) בחדר ההמתנה והילדים מתקשרים אחד אחד, אשריהם ואשרי. ואז מסכת הכאבים, הירידה הכואבת מן המיטה… כל הלילה בבית החולים הייתי במן עילפון אין-אונים כזה, עם נגן על האזניים והכאב אורב על כל צעד ועל כל תנועה, ועדיין זה כך (גם כאן בבית), אבל חופש המחלה המתוק (מהעבודה) מנצנץ…
חיה הגיעה בבוקר לעזור עם השיבה הביתה ואני משתדל לא לעשות כל תנועה, היא טורחת ועמלה ועושה הכל… הכאבים מתחדשים ואני מאבד את מצב הרוח לגמרי, אך לאחר עוד כדור הכאב פוחת וזה כבר לא נורא: רבש"ע הוא אבא נפלא והוא אתי ושומע אותי, אני יודע! חוברת 'אני מאמין' (אודות הביטחון) בידי והכל בה… אני מדבר אל לבי פנימה ומוצא אותו יתב' בקרבי ונמלט מן הספיקות. אני יודע שפניו יתברך היו אלה אשר נשקפו אלי בחדר הניתוח מבעד חיוכי הצוות המקצועיים וצלחות הנירוסטה המבהיקות מעל ראשי בעוד הם חותכים ותופרים, וגם מבעד לתקרה האקוסטית הנוסעת כמו עננים מעל עיניך כאשר המיטה מפליגה אל חדר המחלקה… שם במחלקה מיטתי ליד חלון פנורמי המשקיף אל נוף עוצר נשימה, ובעיקר לעת עלות השחר…
בלילה, השקט שבבית החולים הוא מיוחד, לאה ועצוב כזה, מעיק בדממה. מי יודע כמה באמת ישנים… העיר, רומזת סודות, שרועה בתרדמה מבעד החלון ונדמית כמין עולם מן האגדות עד שפניה מתגלות יותר ויותר באור הבוקר העולה… לצדי ישנים וולדימיר ואורן השמן (אביו נותר ליד מיטתו כל הלילה: "לא רוצה לצאת!…אז תזמיני איש ביטחון!"), והיו לי הפרשות מדיבות לב מן הפצע. אך ליל נדודים זה נגאל לטוב בדמדומי הלילה כאשר ששמעתי באוזניות (בלב השקט העצוב) שתי תכניות רדיו שהולידו שני מעיינות של נוסטלגיה בלבי: אחת מהן היתה ממש מיוחדת, מתנה עבורי, מסדרת "הצעירים" אודות קליף ריצ'רד והצלליות… איזו הפתעה! איזו היסחפות על גלי רגשות חוויתי שם באותן שעתיים של אשמורת לילית בהיותי נים לא נים, כואב ומרחף בין מציאות לחלום… נו, עד מהרה בית החולים חזר לחיים (לא לכולם) ועד הצהרים אני מסתובב עם החלוק הכחול עד שברגע אחד, הופ, ואנו משוחררים… עבורם עוד מקרה שעבר בסרט הנע, עבורי – נסיון כואב שפניו אל הטוב (עדי עד), אמן.