הנה, ניצב לרגליי, עוד עולם. והוא כסולם. שלושה ימים תמימים, היינו כחולמים! כ' בחשוון
בס"ד
זה בידי!
(מועתק ממחברות חשבון נפש מלפני שנים)
במוצאי התענית, לאחר יום מיוסר של כאב ראש שומם, לקראת האכילה סוף סוף, והנה גל חימה מוכר עולה בי, גואה ועולה, מבקש להדביר אותי כבימים ימימה. נחשול זעם ללא סיבה, רק בגלל הרעב. אך הפעם – הידד! השם לא נתנני בידו. שמעתי את צעקת הייאוש של הזעם כאשר גירשתיו לחרפות. איזה אושר! בסך הכל בלמתי, יותר נכון, ציננתי, את החמימות הטמאה שטיפסה בלבי, ושתקתי. רק שתקתי. החזקתי מעמד כמה שניות… וזה עבר! אשכרה, עבר. אבל הנה, כמה דקות אחרי, שוב רוגז, ואחריו עוד אחד, מתקפת אל קאיידה גל אחר גל, המוות לא מוותר – אך ידי על העליונה! החיים ניצחו, ואני דומם. מי כמוכה באלים השם! מי כמוכה באילמים (לשון חז"ל).
ולמחרת בבוקר היתה תפילת שחרית חדורה בתחושת דביקות, אה, איזה בוקר… והנה, שוברה בצידה: ניסיון על פי מיטב מסורת בית עשו ועמלק. למה? מה קרה? בקשתי מאחד התלמידים שהיה מכין כוס תה לעצמו שיכין גם לי, ולא התייחס אלי כלל (למרות ששמע היטב), בעליל כדי להתריס. לבי הפך מיד חוצץ למלכות, פי מסנן מילות זעם ומגדל אופל מיתמר אל על בחזה – מגדל הגאווה שבלבי החולה – ענק ורצחני… ומה עכשיו? חלישות הדעת? לא! אני נלחם! אין מצב! השם אוהב אותי וימוסס את הסלע הזה במאור פניו, ברחמיו. אבל בפועל, בינתיים, תרחישים של נקמה וענישה חולפים בי אחד ועוד אחד ואני מחריש… אני מחריש ולא מגיב… ואז מחשבות של הכנעה והשלמה מתחילות להיראות בלב… עד שפציתי פי ובקשתי בלא התלהבות מהשם שלא אטבע בחמתי. ולאחר זמן (לא קצר) עלה בלבי: "אולי מה שצריך לומר ולהרגיש עכשיו זה 'ברוך הבא בזיונות'. הוא, התלמיד, היה סך הכול שליח טוב…", והנה, אחר עוד מעט זמן, פלא! זה דעך! זה שכך! זה חזר לפרופורציה. כלומר, ללא כלום! כלום. כלום. וזה נס! זה בעליל נס. כי זמן רב היה וודאי לי, וברור לי, ומוכרח לי שעל דבר כזה אני לא סולח! לא מוותר! משנה את כל התיק של התלמיד בלב. מחליף את חוות הדעת הקודמת ומתחיל עידן חדש של תחושת עלבון ובקשת נקמה מהברנש, וגם התבוססות בחלישות הדעת (כלפי שמיא)… והנה, הכל הזיה ותעתוע. זה עבר, זה חלף, זה נעלם ללא עקבות… אנא, אנא… והחרב עדיין מטפטפת בידי (הרוטטת) והכעס שרוע שחוט לרגליי. הוא ולא אני.