סוף עונת השובבים

בס"ד

בשבועות האחרונים קרתה שוב המהפכה הגדולה הזו, חזרה וניעורה! אנו יצאנו מעבדות פרך לפרעה אל החירות. כן, הלא יאומן קרה! הוא אחד שלא רצה לדעת את כבוד השם, גמור ושרוף, והתברר לגמרי שאנחנו לא כמוהו. אנחנו כן רוצים! רק נפלנו אל הקליפה שלו, אל כוח המשיכה שלו. אבל הרצון לדעת את השם, להכיר את כבודו, גורם לנו לנסות שוב ושוב להימלט מן השעבוד לפרעה ולבער מלבנו את החמץ – מחשבות מכושפות של פחדים שהתנחלו שם – ולהתחיל שוב…

ויש לנו תמיד הזדמנות לכבד את השם. זה העסק שלנו! קליפת פרעה נשברה בפרשיות האדירות האלה – קליפת אלה שרואים את כול המון האדם כצאן ובקר, כשטיחים ומכונות לעשות להם נוח בחיים. אנו יוצאים מההשפלות והבזיונות שהתרבות הזו ממיטה עלינו… הרב אריה כרמל ז"ל נזכר איך כשהיה רק בן שבע ניגש אליו ילד אירי (זה היה באירלנד) ואמר לו: " אתה יהודי! וואו, איזה דבר נורא זה!" והוא ענה לו: "אתה לא יודע כמה זה טוב!".

כל יהודי, כל אחד מאתנו, מקבל חירות, מקבל השגה והרגשה בכבוד השם בפסח (קצת יותר מחודש וחצי חברה!), מן תחושת טהרה עילאית. מגלים את עינינו מה נעשה פה באמת, כיצד אין עוד מלבדו. כיצד 'אתה הראית לדעת!'… נפתחים השמים ומתגלה כבוד השם והנה אנחנו עובדים לפניו… עובדים בכל מה שהוא שולח לנו, מעניק לנו בכל יום ורגע… אני נמלט עכשו ממידת הדין שהיא כאשר אדם מבולבל וכהה ואינו יודע למה הוא חי: קומי לך רעייתי, צאי לך, עתה עת דודים, הנה נבקעים הכיסויים ומתגלה כבוד השם ואני יוצא אל החירות. יוצא מן המזלות, מן התפישה והפרשנות של המזלות והנבואות השחורות… ספר הזוהר מספר לי שכל הפמליה הנוצצת של כוחות המזל, כל שרי וממוני מעלה, מתכנסים להקשיב לספור יצי"מ, הסיפור הענק הזה אודות משהו אחר ונשגב בחיים! התגלות עבודת השם! כמו מלך שלפתע מתקבצים כל העם סביבו ומריעים לו – פחדו נופל על אויביו, ממש כך חיל וחלחלה אוחזים את כול כוחות העיוורון האינסופי.

כל מה שהיה ביזיון ואומללות עבורי מתפוגג ונשכח – יש דבר אחר! אני פוסח על מה שעובר עלי – אם השם לא היה מסתכל על הטוב שבי לא היה עושה לי נסים כאלה. אני מתחיל חיים של הצלחה, חיים שאי אפשר לגעת בי, שאי אפשר לפגוע בי, כי אני נושא עיניי אל האהבה שהשם גילה אלי וכל חפצי זה כבוד השם, ומתחיל לחשוב מחשבות מסוג אחר, מחשבות של קדושה, של תורה, אני מתמלא עונג של הצלחה…

אם אדם היה יודע איזה נחת רוח יש לקב"ה בזה שהוא יהודי היה אדם נמלא בתענוג מבושם שאין לו גבול. היה מרגיש את המתיקות הגנוזה בעולם. היה מבין את החרדה של הסטייה מן הקדושה. היה נהיה בן חורין. היה נבהל ממראה המיליונים המתנגשים זה בזה כמו מולקולות ביוכימיות בשעה שאנו חווים אמת שכזו. היה מתחיל להבין שבאמת בחרו בנו! זו אמת מערטלת מן הדמיון, גואלת מן האימה שאין כאן כלום, כי הנה אנו – אנו בעלי אמונה. בעלי מפתח הזהב. אנו חושבים על הקב"ה! אפילו כשאנו תלויים על בלימה, דחויים לנפול, אנו חושבים על הקב"ה, צועקים אליו. יש לנו על מי ועל מה לחשוב. היינו מבינים מה שצדיקים מספרים לנו: שאתה חי היום רק כדי להאמין שהשם לא יעזוב אותך. אתה חי היום כדי לא לפחד משום דבר. סיפרו לנו איך ממשיכים את אור קי"ס ומעמד הר סיני על עצמנו, דרכי חיים, טעם של התרת הספיקות, טעם של הוודאות שהשם רוצה ממני תפילה כל יום…