הוא עכשיו אצל כולנו – יום חדש!

בס"ד

רשימה מיומן חיים (ניסן תשע"ב)

לכבוד ניסן

הבוקר, בשבת, ב'יחווה דעת', נזכרתי לפתע בקטע שידור עמוק שלי אודות: "זגוגית שבורה שבחלון הסלון: האם יש תועלת בהחלפתה בזגוגית תואמת אחרת מהחלון שבאותו החדר (כדי שהציפור לא תיכנס)?" – שאלה ששואלים את הילדים כדי לבדוק את ערנותם – ונזכרתי שראיתי חומר שהטיל אור על המשל העמוק הזה, באחד הספרים לאחרונה, והתאמצתי לזכור היכן, ונצבט לי הלב שאיני זוכר דבר שהוא כל כך מתוק, וכמעט וחלשה דעתי, אבל התחזקתי ואמרתי לעצמי לאור ניסיון העבר: הקב"ה בטח ירחם, בטח יאיר, למה לא, איך לא?! בטח ימלא את צימאוני ואני אזכר. והסרתי את זה מדעתי… כשהגעתי הביתה, עוד קודם הקידוש, נשלחו ידי אל הספר 'על גבול שני עולמות' של הלל צייטלין הי"ד. מדוע? אין כל סיבה מיוחדת, סתם התעוררות של התעניינות. ופתחתי אותו וראיתי להפתעתי שיש שם חומר רב אודות חסידות ברסלב שפעם התחלתי לקרוא ומאז לא המשכתי (כמו גיחות רבות שלי אל ספרים, משאת נפשי, מבלי שאזכה לקבוע זמן להשלים את תשוקתי, תפשת מרובה לא תפשת, וכך חולפים להם חיים שלמים) ולפתע, ברק בראשי: "רגע! אם כאן הקטע הזה אז זה אות נפלא, ואני יודע – אתה אתי!" (כאילו יש ספק, איזו פשלה) דפדוף, דף אחד ועוד אחד, והקטע נגד עיני. וואו ועוד וואו, אז אני יודע! אני יודע שוב! (עד מתי, הפעם?) וזה היה אות מופלא, מתנת אהבה לכבוד ניסן (נס), ואני נקרא אל השמחה: כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ… שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות…

ואתמול, בערב שבת, יצאתי מהמקלחת אל מזג אויר קריר מהמצופה ונתקפתי בהלת הצטננות והייתי צריך לעורר מידת הביטחון כנגד חרדת דלקת ריאות, והועיל ב"ה, אף על פי כן הצטננתי כדבעי והייתי כל השבת עלי טישו ועלי אפצ'י, אבל רוב השבת עברה בהתעלות והורגשה מאוד קדושת יציאת מצרים – החרות היתה באוויר. מתיקות עצומה היתה בחוץ, מתיקות של התחדשות נעורי-אביב מהולה בקדושת שבת הגדול. אשרי העם שככה לו. ואחר הצהרים הלכתי לשיעור של הרב אסולין (עכשיו זצ"ל לצערנו הגדול)  אודות דעת הרמב"ם: שאדם מצווה מדאורייתא להראות חירות, כלומר, להציג חירות בליל הסדר. אה, איזה בושם! ועוד דבר חזר ועלה והאיר בחזית: 'קדושים תהיו'! כאשר הפירוש על פי הרמב"ן: "ולא נהיה כהמון בני אדם המלכלכים עצמם בכיעור ובמותרות". כי מסתבר שרוב המון בני האדם מכערים ומטנפים משהו יפה שיש בהם, משהו שניתן להם במתנת נצח מהוד הסוד שאחורי הפרגוד. פרגוד הרחמים וההערצה – איזו החמצה!, ואנחנו שומרים על היופי הזה, יופיינו, על הקדושה – איזו ירושה!. ושוב ראיתי שמתנת האמונה האדירה שמוענקת לנו בפסח, טיבעה ופעולתה לגאול את כל המצבים מסתמיותם. הרווחים שבכל יום אם כן, הם אגדיים. מרוויחים בכל! והעד על כך מה שאומרים החסידים (ועוד רבים) כל בוקר: 'הריני מוסר בידך אבי מלכי את כל מעשי, דיבוריי ומחשבותיי', כלומר, אין, באמת, רגעי חולין! בוז לכל תחושת 'המרמרת הממארת' אודות אי הנוחיות או הקשיים המתעוררים לבקרים, אלא הכל בהשגחה והכל לטובה. כל מעשי, דיבוריי ומחשבותיי הכל, הכל, הם עבודה לגבוה. אין שטחים מתים בזמן, אין שטחי חמץ. אנו נלחמים בחמץ! מגרשים את המחשבות 'החמוצות'! אביב…

עד כאן מיומן חיים.

ועכשיו תשובה מאת הרב אביגדור מילר

בעניין התגובה הנכונה למראה אנשים בעלי מוגבלויות.

שאלה:

אמרת שכשאנחנו רואים אנשים שפחות ברי מזל מאתנו אז אנחנו צריכים להשתמש במראה הזה כתמריץ להיות מרוצים ממה שיש לנו. אבל איך אנחנו יכולים להיות מאושרים כשאנחנו עוברים ליד אדם עם מוגבלות שלא יכול ללכת, למשל, או מוגבלות משתקת אחרת? האם אנחנו לא מצערים את האדם הזה שהוא רואה אותנו מסוגלים לתפקד בדרכים שהוא לא יכול, ואנו שמחים?

תשובה:

והתשובה היא זו: יש שני חלקים לנושא הזה. חלק אחד הוא אהדה כנה אליו, בוודאי. אבל זה לא הכל.

השבוע ראיתי שני מראות. יום אחד ראיתי אדם בלי זרוע אחת. ואמרתי: "ברוך השם, יש לי שתי זרועות". התחלתי לנענע את הידיים שלי ככה. "יש לי שתי זרועות מתפקדות!" אתה צריך להעריך את שתי הזרועות שלך. שרוול אחד של האיש הזה היה ריק. הוא נשלח מן השמים כדי להזכיר ​​לי שיש לי שתי זרועות; השרוולים שלי מלאים! שכחתי מזה. וכי כל חייך אתה עומד לשכוח מהמתנה הגדולה הזו, שיש לך שתי זרועות?! אז הוא, יתברך, שולח תזכורות.

ואז, גם השבוע, מקרה נוסף. אדם היה בכיסא גלגלים; הייתה לו רק רגל אחת. "אוו," אמרתי, "שתי רגלים, איזו ברכה זו! אני יכול לקפוץ ולדלג ולקפוץ. שני רגלים! איזה חסד זה!". ואנחנו חייבים לנצל את זה. עלינו לנצל זאת וללמוד כיצד להודות להשם: "הו ה'! עד כמה נפלא שאני לא יושב בכיסא גלגלים!" אתה חייב לחשוב כך. בגלל זה הוא שלח את זה. זהו חזיון שניתן במטרה לגרום לך להיות מודע יותר לכמה אתה בר מזל וכמה אתה חייב להשם.

יחד עם זאת, אתה חייב לגלות סימפטיה. כן. בוודאי צריך גם סימפטיה. זו לא סתירה בכלל. ככל שאתה מאושר יותר, כך יש לך יותר אהדה כלפיו. “תראה כמה אני שמח; ואין לו את זה. אה, אה, כמה חבל עליו". זו סימפטיה. וככל שאתה מאושר יותר, כלומר, ככל שאתה מזהה את מתנותיך, כך תרגיש יותר אהדה אל כל אחד והשתתפות בגורלו.

מה תעשה עם האהדה? אני לא יכול להגיד לך עכשיו; יש דברים שונים. לפחות אתה יכול להתפלל עבורו: "הקדוש ברוך הוא, הוא נראה אדם הגון, אולי הוא גם שומר מצוות; נקווה, אנא, שתנחם אותו ותשמח אותו למרות מוגבלותו". זו סימפטיה – וכמובן שצריכה להיות לך סימפטיה. אבל האהדה הזו לא צריכה לגזול ממך את ניצול ההזדמנות ללמוד כיצד להודות להשם; ולזכור תמיד ותמיד להיות אסיר תודה לו, להשם יתברך, שיש לך שתי ידיים ושתי רגליים. ועוד ועוד ועוד…

קלטת # E-187