ברך אל מושיעי את יום חמישי – כ'רטיס ב'רכה בניסן! אסרו חג!
בס"ד
לא האדם ההוא, ולא האשה ההיא, ולא הפשלה הזו ולא הנפילה ההיא, לא הם הבעיה שלנו! אם נתחזק באמונה – הכל יהיה אחרת.
הידד, מצאתי עבודה!
מזל טוב! נו, מי הבוס?
הבוס זה הקב"ה. משלם טוב, ישתבח שמו.
שמעתי בשיעור: עבודת השם יכולה להיות הכי נעימה בעולם אם רק שומעים את ניגון האמונה, אבל כאשר טרודים בכל החשבונות הרבים אי אפשר להקשיב לניגון ואנחנו נקלעים אל תוך ניגונים של חתולים וזוחלים, כולנו מקובצים בתוך מכלאות ענק, גיטאות אפורים… והנה, אנו צריכים להגיע למצב שהקב"ה יהיה אתנו גם בתוך המחשבות, גם בתוך הרחובות וגם בתוך האכזבות, חייבים לעבור בשלום את עמק הבכא, אין אופציה אחרת! כמה תודה מגיעה לרבש"ע על ימי שבת וחג כאשר נפתחת לנו מחתרת להמלט. איזה נס קיומי זה! ניתן לטייל בלב הרחוב הרוגע ולהימלא דמעות למראה שכונה אפופת חיבה שכזו, נווה שוקט בחגו. צלילי עונג של מחנה שכינה ושקשוק כלי אוכל עולים מן הבתים לעת רעווא דרעווין כאשר השמש נפרדת מהנוף במניפה של צבעים… אבל גם את רגעי הקטנות שלנו אנחנו סופרים ואוספים, וגם הירידות האומללות שלנו אינן לשווא! אינן הבל! הן לבסוף מתהפכות לעליות מאושרות שכאלה… זו ספירת העומר שלנו! אנו רגילים כבר להחזיק מעמד, אנו יודעים שהשעות הנוראיות, המדבריות, הם שוברי זכייה עוברים לסוחר לאלה המחזיקים מעמד!
ואני נזכר בספירה אחרונה של העומר לפני שנה: היא היתה בדביקות אמתית כזו, רצון עצום להירפא מכל פצעי הטעויות הייתה בי, זעקתו של לבי הייתה אמתית… זו היתה אמורה להיות פסגה עילאית. ועבר שם אברך אחד, א.ט שמו, ונסחף, או משהו כזה, וצעק בקול גדול ומוזר מאוד: "כן, כן, תשעה וארבעים יום!" וחזר כמה פעמים בקול הולך ורם ובלבל לגמרי את מחשבותיי, הבהיל את לבי… האכזבה היתה מטלטלת. היה זה גלוי לגמרי שמן השמים נתנו לו רשות לזה. בני היה לידי והיה עד להתפכחות הכואבת הזו ואמר בכנות: 'לולא זה היה בא משיח. עוד לא הגיע הזמן'. והנה, היו לנו שני ימים של התעלות אחר כך, שבת ושבועות בצמוד, ואמר לי בני שאם היה נמשך עוד יום נוסף כזה היינו כבר ממריאים דרך החלונות… לכן אנחנו זוכרים ורושמים את הביזיונות וההשפלות. אילו לא היו, לא היינו טועמים את טעימות האושר האלה. רק לא לבעוט! להחזיק מעמד! לספור את הרגעים האפלים – בתוכם חבוייה הדלת אל רגעי האור.
הנה עוד דוגמה: ערב שבת אחה"צ, זמן מועד לנסיונות, קרה מה שקרה. הכעס והרתיחה שזה עורר בי היו כל כך ממשיים עד שנדמה היה שזה יישאר לעד. כלומר, אפילו אם הסערה הקריטית (בחזה) תחלוף הרי המסקנה והאינטרפרטציה יישארו תקפים ולא יימחו. כך היה נדמה יותר ברור מהשמש בצהרים… וכך יצאתי אל המניין במן תנופה של מתקפת עמלק – טמפרטורה הולכת ורותחת וגרזן המוות מונף בחזה. מחשבות של תרחישי עלילה שוטפים הלוך ושוב בין הלב ובין המוח… אבל ב"ה שלא שכחתי ולא צללתי חסר אונים אל חורבן לא ישוער אלא בקשתי בלשון מגמגמת, כהה, דלת מילים על נפשי ונשמתי, ואבי, מלכי, מושיעי, מגיני, מחוללי מעפר, אכן עזרני. זה לא יאומן עד כמה ידו פתוחה לקבל שבים. כששבתי הביתה קיבלה את פני אווירה נעימה, אחד הבנים היה מנמנם על הספה, היה ליל שבת שמח עם יום הולדת לשני ילדים, חגיגי ואיכותי, בוקר טוב ומניין טוב וסעודה שנייה מבורכת בקודש עם אמירת נשמת כל חי של כולנו בצוותא, הללויה.
ולקראת השקיעה, במוצאי שבת, בעת ההליכה השלווה, המתבוננת, ראיתי כיצד עוד ועוד בתים ברכס ההרים הולכים ונמלאים אור, וחלפה בי מחשבה שאולי זה בעצם קיום נבואת אחרית הימים: 'ומלאה הארץ דיעה את השם' כי האדם הוא היצור היחידי שהוא בעל דיעה, הוא זה המגלה את כבוד השם בתוך יער הווילונות של העולם, וככל שהארץ (ארצנו האהובה) מיושבת בעוד ועוד בני אדם מישראל הנה היא נמלאת דעה את כבוד השם. פשוט ואמתי.