איך מתחילים?

בס"ד

היי, מה יש לכם בכיסים?

בוקר מקסים!

הנה, זו ירושלים ומעליה פתוח שער השמיים…

נכנסים!

עושים למעלה מה שעושים, נופלים, ואנו שוב ננסים

בכל מכאובי האדמה מתבוססים

אך לא כמו קודם – הורדנו משם בשורה של ניסים.

ועכשיו הכל מוזמנים אל קטע חיים מלפני שנים, אני קורא לו: 'איך מתחילים', כי בשלב הזה עדיין אין לי מילים…

אז אני מזכיר לעצמי עד כמה חשוב לזכור שכל ירידה היא רק כניסה אל עלייה! אין כניסה אחרת! ויש לזעוק ולבקש רחמים שלא לשכוח את זה. השמחה שלי הידלדלה ונעלמה, גאוותי מסרחת מן הסתם את סביבותיה, תאוות האכילה מטביעה את הרצונות הטובים, אנא מלכי עזור לי, הצל, הושט לי יד, אני במערבולת… אנא, הייאוש שואב אותי, הדיבור תקוע, הלימוד תקוע, הלב מתפוצץ… אני רוצה לבקוע אליך אבי, לבקוע אל האותיות, אל הריקוד, אל הביטחון והשמחה, אנא חתור כנגדי ומצא אותי, אנא, אנא, מה עושים כנגד תחושת ההתגוננות של חיה נרדפת כל הזמן? תחושה שהבלהה והאומללות סוגרים עלי בהכרח ואין מציל? אב הדעת, אב הענווה, אב האהבה, אל תיתן לי לטבוח את שעותיי, את ימי גלגולי, הראה לי מיום ליום ישועתך!

….עכשיו בדקות אלה יצאתי מעט מדכדוך שכבר נמשך יומיים. וכאשר אני אומר דכדוך אני מתכוון למשהו שאיני מאחל לאף אחד מישראל. וזה עדיין אורב ברקע. אתמול היה לי יום בשאול תחתיות: רואה שחורות, מרגיש שחיי חלפו, הוכרעתי על ידי דאגות הפרנסה, העיניים כואבות, הבטן הימנית כואבת והאברים יגעים מאוד ואני כהה ומיואש… תפילת הבוקר היתה שלד עצמות, חלפה ביעף ואיני זוכר תפילת שחרית שכזו… ב"ה שהיה שם וויסקי מוצע לרבים (של יארצייט) והשם נתן בלבי ללגום כוסית (אף פעם לא שתיתי בבוקר) והועיל מאוד לזמן מה ובעיקר לשידור הבוקר ואחר כך התגבר הדכדוך, צווארי כואב, הכל מזדקן… אבל עלה בי לפתע זיכרון השגחה מיוחדת שראיתי לפני כמה ימים כאשר הייתי באמרי שפר ושם נכמרו רחמי מאוד על המוכר (זה הרוכל בכל מיני חפצים של מה בכך) שיושב דומם ונעלב  בלילות, ושמעתי אותו קובל לעצמו בקול רם, 'אני פה שעות ולא מכרתי דבר', וכל כך חשתי את מצוקתו, הייתי באמצע תפילה ובקשתי אודותיו מהשם בכנות וזכיתי לראות תוך רגעים כיצד הוא מוכר ספר עבה במיוחד לאחד הרבנים… אבינו מלכנו שומע תפילה. אם כן, נזכרתי במוכר הזה ונעצתי את לבי ודעתי שם, הבטתי היטב באותם רגעים, והנה חזרו החיים, אני מאמין שילכו ויגברו עד העולם, אמן.

עוד השגחה לעידוד המורל: ביקשתי אתמול (וגם היום בבוקר) את הספר 'כוכבי אור' ולא מצאתיו. ואני ידעתי שהוא נמצא, אמור להימצא, בשורה מסוימת בספריה, ולא ראיתיו. ירדתי למחסן לחפש שם והנה מאומה. עד שהזדקפתי ופניתי אל רבש"ע ובקשתי באמונה ובתחושה של קירבה (נלחמתי נגד הכפירה): 'גל עיני ואראה את הספר, אנא.' והנה הוא בקצה אותה שורה שפעמים רבות הבטתי בה ולא ראיתי כלום.

אז איך מתחילים? איך נהיים שמחים? איך מתחילים להפשיר את החזה? להתיר את הפלונתר שהולך ומתהדק סביב הלב?

מתחילים לדבר!

מתחילים לקשקש קצת, כלומר, עוד מילה ועוד מילה, מה שיוצא בקלות: 'היי, תתעודד, אתה במועדון החיים, זה נפלא! יום חדש, כולו שלך! התחילה הופעה חד פעמית לנגד עיניך, לכבודך, יהיה בסדר! יגמר טוב מאוד מאוד אתך!' עוד מילה ועוד מילה וזה נתפש! עולים על איזה ערוץ אמיתי בלב, זה היה שווה! כל אחד יכול, כי לכל אחד יש ערוצים אמיתיים בלבו, רק צריך להתחיל עם כוונה שזה יקרה: 'אני יודע שיש רגשות אמיתיים בעולם ואני יוצא לחפש אותם (בלבבי), אני יודע שקורים דברים אמיתיים ואני מחפש אותם עם המעט דמעות שיש לי…' כך זה מתחיל – מתחילים במקום שאני נמצא והסוד הוא שתמיד יוצאים אל איזו עלייה.

אחת החברות לכיתה מהמחזור אמרה: 'אתה תבוא גם לפגישת מחזור של עוד 10 שנים, נכון?'. כך אמרה בתום פגישת מחזור מרגשת עד מחנק לאחר עשרים שנה שלא נפגשנו. וואו, אני אומר לעצמי, איזו תחושת עתיד יפהפייה יש לה, ביטחון פשוט כזה, מן בגרות ובשלות שחסרים לי. "תבוא בעוד עשר שנים?", אצלי חווית הוודאות הזו לגבי העתיד כמעט לא קיימת. עשר שנים זה נראה לי מעבר לים, מעבר לגלגול, מן ערפל דמיוני שאין להתייחס אליו כלל…

אז אני חוזר ומשנן לעצמי – אתה מודאג? אתה טועה! אני אומר לעצמי בקול (כמה שיותר אמתי) – אתה כועס? אתה טועה! אתה נעלב? ממורמר? עצוב? אתה טועה!

אתה נלחם להיות שמח – אתה בכיוון הנכון. אתה נלחם להיות בוטח – אתה מול השלט שמצביע אל מחוז חפצך. אתה נלחם לחשוב ולדבר טוב – אתה בדרך המלך!