הם בשלהם, ואנחנו… בשלהם!

בס"ד

(נכתב לפני 4 שנים)

ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון. יופי! ואנחנו הבנים של אלה שלא רצו להיות יוונים… יופי, ומה עכשוו? מה קורה, זה נגמר? הסיפור הזה הפך ישן? חנוכה הוא חג של נוסטלגיה? שייך לפולקלור המזרח העתיק או שצריך דחוף איזה מתתיהו?! כלומר, מה עם היוונים? נעלמו ואינם, או שהם חיים ועצומים, נטושים בשטח? ואם הם באמת פה (בלבושי המילניום השני) האם יש לנו חשק להילחם בהם באיזשהו אופן? נראה שלא, נכון? בעצם ברור שלא. אנחנו נסתדר אתם. הם  כמובן ימשיכו בשלהם, ואנחנו… בשלהם גם.

כותב אהרון מרכוס (לפני 120 שנה בערך): "התקופה המודרנית היא המסוכנת ביותר שעברה על עם ישראל בדברי ימיו הגדושים בנסיונות קשים…מהי הסתערות התרבות היוונית לעומת עצמתה של הרוח החדישה אשר התפרצויות הרי הגעש שלה ערו את יסודות העולם הישן".

מעולם לא השתלטה תרבות אחת על כל הכוכב. לא היה אף פעם מצב כזה – כולם קונים בחנות אחת, מצייצים ברשת אחת, מחפשים סרטים או הנאות באתר אחד (או שניים) לומדים הכל בוויקיפדיה וצופים בסרטוני יוטיוב. כולם! אתם מבינים את הכוח של התרבות המערבית?! היא טאטאה כל תרבות אחרת. כל העמים על פני כוכב הלכת – מעצמם – חיבקו אותה ומשתוקקים אליה. היא כישפה אותם. הודים, סינים, בדואים… ואנחנו, ישראל, בלועים בה כמו הקנגורו הקטן בכיס של אמו.

כאשר יהודה ואחיו שלחו רצים דחופים לבשר לכל היישוב היהודי – ניצחנו! הם פתחו עיניים ושאלו: את מי ניצחתם, הרי גם אנחנו יוונים?! נכון, אנחנו גם יהודים, וזה חשוב, אבל כבר טעמנו טעם אחר ו… מה בדיוק לא טוב ככה, איך שאנחנו?

היום יש לנו כבר מכוניות עם כל מיני חיישנים ונווטים אוטומטיים, לא שייך לזוז מזה, לחיות בלי זה, נכון?! היום רואים סרטים בכמה ממדים, עוד מעט ירכיבו רמקולים חדשניים עם בסים נקיים חזקים כאלה גם בעגלות של התינוקות… ראיתי ב'פוקס ניוז' סרטון ביקורת (של הכנסייה) על יוזמה בחינוך להתחיל ליידע ולהדריך ילדים בגילאי 5 בנוגע למיניות שלהם. באותה תחנה הראו גם (בחדשות) נישואין של זוג נשים – ההורים שלהן עמדו שם מאחוריהן עם דמעות של התרגשות – והיא שואלת אותה האם את מתחייבת לכבד אותי ולהיות נאמנה לי? ונתנה לה טבעת וזרקו עליהן פרחים ואורז, ויצאו שתיהן יד ביד לירח דבש… אשקרה!

בית המקדש?! מה זה? איפה הוא בתמונה? מה הוא נותן? מה חסר לנו?!

הרי מה שצריך זה בריאות וספורט (שנהייה תמיד צעירים) וטיולים מעניינים, וצריך כמובן להכיר כל טכנולוגיה שנולדת, וצריך גם לשמור מצוות וללמוד דף יומי ולאכול טוב בשבת – אלה החיים היפים. בית המקדש, מה יש לו להוסיף?!

אבל החשמונאים רצו רק את בית המקדש. זה כל מה שהם רצו. עבור זה היו מוכנים למות עוד פעם ועוד פעם. לא עצמאות, תהילה או אדמות, בילאדי, בילאדי… בית המקדש! גם השם חנוכה מורה על זה ופירושו: 'חנוכת המזבח'. אחרת זה לא מסתדר. כי מה הקשר בין השם לבין החג אם החג הוא זכר לניצחון לאומי, או זכר לנס השמן? דוד המלך נוהם בכיסופים: "כן בקודש חזיתיך…צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי",  "מה ידידות משכנותיך… גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה, את מזבחותיך השם צבאות", "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך השם". "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי…ואבואה אל מזבח אלקים, אל אל שמחת גילי"… גם החשמונאים הרגישו ככה, כמו דוד המלך – איך אנחנו מרגישים?

הם, החשמונאים שמעו לתלמידי החכמים שבדור. למי אנחנו שומעים? לטלפונים החכמים?! אנחנו חסידי האדמו"ר המלאכותי.

כמה שנים ייקח עד שיהיו מחשבים קוראי מחשבות, עד שהבינה תהיה יודעת-כל? צופת עתידות? ואז יישתחוו לה כל בני האדם. ממש ישתחוו… ישתחוו למעשה ידיהם. לא יאומן. לך תמנע אותם מזה…

[לדעתי השכל שלהם הולך ונידפק. ממש ככה. הם מזהמים את כוכב הארץ ברמות מטורפות. בלי טיפת ריסון ואחריות. כלום. הפקרות. הכוכב הולך והופך מסוכן לחיים ואלה שהיכולת בידם לעשות משהו, מעמידים פני איכפתניקים אבל בפועל ממשיכים לפטפט ולא לעשות כלום, והמזהמים עובדים במשמרות. השכל נדפק.]

כמה צריכים את האי-ארציות של אור החנוכה. את הבשורה של החנוכייה. כמה צריך להתחנן אל מול הנרות, להבין מה הם מספרים, לפני שנשכח בכלל מה זה קודש. נשכח לגמרי כמה מדרגות של חיים עצומים ממתינות לאדם עד שהמלאכים מקנאים בו… רגע, על מה אתה מדבר? מה, יש משהו חוץ מהביולוגיה ותחזית מזג האוויר? יש יותר מהאלקטרונים?!

איפה?!

מישהו זוכר איך נראה טלפון ציבורי? משהו זוכר איך נראה פקיד בנק? עוד מעט כבר לא יידעו מה זה פינקס צ'קים, או אפילו שטרות כסף. זה יעלם! מי מאמין כבר היום שעוד כמה שנים נשכח איך נראית צורה של עט. בכיתה אלף כבר לא ילמדו לכתוב. ילמדו להקליד.

חתימה? מה זה? היום עושים קשקוש על הצג בסופר או בדואר וזהו… שגיאות כתיב, זה מתוקן אוטומטי. משהו צעיר יאמין לך אם תספר לו שלפני לא הרבה שנים היו רק שתי מהדורות חדשות משך היום ושידורי הרדיו היו נגמרים בלילה? גם הטלוויזיה היתה נסגרת לפני חצות…  כלומר, למרות שכבר אז העולם היה מודרני, הרי שהיום כבר אי אפשר להכיר אותו! הידעת כי במכולת היו עושים חשבון עם עיפרון (שהיה מונח אחורי האוזן)? מישהו יאמין שלא מזמן רופא היה כותב מרשם בכתב יד על פתק והרוקח היה תוקע אותו על שפיץ כזה מברזל? בחורף היו מחממים עם תנור נפט. מי שרצה לדעת משהו על הנרייטה סולד היה צריך ללכת לספריה העירונית, או לקנות אנציקלופדיה מתאימה. המזכירה במשרד היתה מדפיסה על מכונת כתיבה עם מקשים עד שכאבו לה האצבעות וכשהגיעו מכונות הכתיבה החשמליות של איי.בי.אם זה היה נראה כמו נס! מי יאמין לך שעד לפני עשרים וכמה שנים לא ידעת מי התקשר אליך, הטלפון סתם צלצל, וגם לא ידעת עד לפני ארבעים שנה מה בבטן הנחמדה של אשתך…

והנה, כל זה כבר לא רלוונטי. אז בית מקדש אתה רוצה? זה עתיק לגמרי. זה שייך למן צורת חיים מיתולוגית אי שם בעידן אחר. אנחנו כבר מזמן לא אותו אדם…

היוונים של היום כבשו את כל העולם לא עם חרבות, או פילים או טילים – הם פשוט רצו (ועדיין רצים) "קדימה" והניחו שובל של קסמי טכנולוגיה לאורך הדרך, והעולם זינק אחריהם, אסף את הצעצועים וטס הלאה באוטוסטרדה הקיומית מבלי לדעת לאן היא מוליכה… אף אחד לא יודע!

גם היום יש אנשים שזרקו טלוויזיות מהבית. היתה יוזמה כזו של הרב אמנון יצחק, ויש כאלה שזורקים מחשבים וניידים או חוסמים הרמטית את הדיגיטליה שלהם. יש אפילו כאלה שעדיין רק מדברים שיחות מהבית באיזורי חיוג 02, 03 וכל'. אלה הם, אולי, החשמונאים של היום. אבל כמה כאלה אתם מכירים? (טוב, גם החשמונאים היו בודדים…)

אנחנו, רוב המחשבות שלנו טועות. נמצאות בתוך המצב של 'אני ישנה'. מחשבות של עולם פיזיקלי. רוב הדיבורים והמחשבות שלנו הם מבעד לפילטר של עולם כפירה, ספיקות, מלכות הגזרות והפנטזיה. מחשבות מתות, פירושים עקומים מסורסים של המציאות שלקוחים מתכניות הרדיו… מחשבות היפך האמונה. אנחנו כבר לא שמים לב, זה כבר הרגל. תופשים את עצמנו לפעמים. אבל מתי לאחרונה חשבתי מחשבה בריאה, חיה, אמתית אחת? מחשבה שמביאה איתה שמחה, התחדשות, התעודדות. מחשבה שצופה צלול אל האמת שאני אמור לחיות לאורה, למות עבורה? גם כאשר אנחנו ברגעים של דביקות עדיין אנחנו רחוקים מהאמת הענקית, המדהימה, שאפשר לנו להשיג…

אפילו המחשבות והדיבורים שלנו אודות משיח טועים. גם זה סטה אל הסרט המודרני, אל ההגשמה. כולם אומרים: צריך משיח. חייבים משיח. הנה הוא בא. והם מתכוונים: חייבים מישהו שיציל אותנו מן הצרות, מן השיגעון, השקר, ההידרדרות: כולם מתכוונים ככה! כאילו משה רבנו לאחר שהוציאנו ממצרים לחץ את ידינו ואמר: טוב, אני את שלי עשיתי, סיימתי את תפקידי. נגמר הסיוט. תצליחו. מה יש לי עוד לומר לכם… מה, אגב, אתם מתכוננים לעשות? סתם סקרנות? אה, נדל"ן… הנדסה חקלאית… או, יופי, זה וודאי יגאל את העולם!

מי מקווה ליותר מזה? מי מעלה על הדעת שיש יותר מזה, בעולם משוגע כזה שאף אחד לא יודע מה ילד יום ולאן הדרכים מובילות… נכון, יודעים שצריך מישהו שיעשה סטופ שלא נדרדר יותר, אבל האם יש יותר מזה?

ובכן, יש את אור המקדש! אותו אור נורא ומהמם, אור הקדושה : 'הנרות הללו קודש הם'. 'ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך כי באור פניך נתת לנו…', 'אלוקים יחוננו ויברכנו, יאר פניו אתנו סלה', 'אשרי העם… באור פניך יהלכון', 'שלוש פעמים בשנה יבוא כל זכורך לראות את פני האדון', 'אשר יאמר היום בהר השם יראה'. זה אור פני אדון הנשמות המחיה ומגדל את הנשמה, אותה בת מלך כמוסה הנמקה ברעב ובצמא במדבריות האלקטרונים וזקוקה בדחיפות למנת אור. אור פני השם, אור המקדש, אור שגורם לה לפרוח ולהאיר עולם ועולמות, מלמד אותה להביט אל הנצח ותעלומות השמחה, גני העוז וההדר, פנים אל פנים… לפרוש כנפי על-זמן ועל-מקום ולהפוך את העולם הזה לבסיס האם של רקיעים אינסופיים וחיי עד. וכשהיה המקדש קיים היה האדם מקבל שפע חיים לנשמה והיו נפתחים לו האופקים והיה יודע מי הוא ומה הוא ומה הוא העולם… האור הזה גנוז עדיין בתורה…

ובחנוכה זה העת המסוגל, זה הזמן לכל אחד להביט אל פלאי-הפלאות האלה דרך הלהבות הקטנות ולהתחבר בעירוי חירום (על ידי דיבורים ותחנונים בוערים) אל אור הנרות, אור המקדש, אור שבעת הימים, אור האמונה, זיו הנשמה, אפילו בתוך החושך והדמיון, תוקף האפילה, הנה הנר…הנה הנר… עד שיבנה המקדש, ויהי אור.