יום רביעי, אתה עכשיו כל אירועי, אנא, סייעי במסעי, לצאת מארץ גוועי, אלכה אחרי אל רואי!
בס"ד
טיילתי בשבת הגדול בשכונתנו החגיגית, שוקקת חיים, מטופחת, מלאה תקווה יפה. ומה שמאפיין שכונה כזו (כך אמר לי פעם חבר טוב מקנדה שרואה היטב את ההבדל) זה ריבוי הילדים! בשום מקום בעולם, וגם ברוב המקומות בארץ, אין כל כך הרבה ילדים וילדות, כ"י, משחקים וצוהלים, מטיילים בחבורה… הנה שתי ילדות בנות שמונה בערך מדלגות יד ביד במורד הרחוב, לבושות שמלות שבת וצוחקות וצוחקות בלי סוף. שום דבר לא מפריע את הנאת הצחוק המתגלגל שלהן. אפשר לחוש בכמה חושים עד כמה לבן שמח בחלקן הטוב, באהבת ההורים… הן פנויות להתפתח ולגדול ללא פרץ וללא צווחה, עליזותן עולה על גדותיה…
ושאלתי את עצמי לפתע, כלומר, הבליח בדעתי, ומה עם שמחתנו אנו? איפה השמחה שלנו? מה קורה כאן?! אנו, המבוגרים, הרי יודעים דברים נפלאים אודות החיים: הם מפתיעים! הם מספרים על אבינו, מלכנו, אהבתו, גדולתו… אלה דברים שיכולים להציף לבבות בשטפי תענוג כמו כלום. מה קורה לנו? למה אין אנו שמחים יותר מהילדים? הרבה יותר?
אנו, הרי, בחודש ניסן, על סף יציאת מצרים, עסוקים פנים וחוץ בחג המתקרב, חג שכולו דעת, כולו בשורה גואלת, דברים שאין יקר מהם בעולם… והנה הם מגיעים אלינו שוב, מגישים לפתחינו את פירות החיים שלהם, שלל המתנות הנלוות אליהם, ואף על פי כן כל זה לא מתורגם אצלנו לשמחה בלעדית, או אפילו לסתם שמחה… איך זה יכול להיות?! משום מה זה לא נדמה אמתי?! איך זה יכול להיות?! היכן התפרצויות השמחה?
על כורחנו שנהיינו "ידענים" להרע. פרופסורים לדאגות. איזה פשלה! הפכנו להיות מאלה שיודעים שיש גם מחלות. יודעים שיש גם סכנות וצרות ואסונות, יודעים שיש אנשים רעים, יודעים שהאושר והאהבה אינם מחזיקים מעמד, יודעים גם שקשה מאוד להתמיד באיזה ענין טוב, זה לא מצליח…
מי ביקש מאתנו לדעת את כל זה? אנו יכולים לתאר לעצמנו מי!
ולא משננים את האמונה. לא חוזרים עליה, לא הופכים בה והופכים בה עד שהלהבות עולות שוב בעליזות והלב חוגג עם המועד, עם הזריחה והשקיעה, עם האנשים והמניינים, התחתונים והעליונים, נותנים לכל זה להעלות אבק ולהתיישן בטרם עת.
וככל שיודעים יותר 'אמת' אקטואלית, מודרנית, ארצית, ככול שהיא הופכת להיות אמת שמעציבה אותנו. אין זאת כי אם נתקיים בנו, 'מרבה דעת מרבה מכאוב'. הצליחה עצת השונא הארור להפוך את כל גאולת הפסח, מתנת הדעת המחייה, קנאת המלאכים, לאבן נגף, חלילה. איזו פשלה! כמה, כמה, חבל! חג הפסח כולו דעת – 'למען תדע', למען ידעו כולם, למען לא תסתובב כאן כיצור קטן, משתעשע בצעצועים צבעוניים, הולך לאיבוד בספרי קומיקס לנערות משועממות או ספרי הארי פוטר. למען תרגיש כיצד מרגיש אדם המעלה, יצור נכבד אמתי, היודע שכל אוצרותיו האישיים וגם הקבוצתיים הם מתנות חי החיים, בוטח בו כי הוא אביו, חי בתפארת המלכות בעולם שמבושם בעבורו… ואנו הולכים טרודים, אבודים בדאגות היומיום, קוצר רוח ועבודה קשה. הדעת הזו רק מקשה עלינו את החיים. לא יאומן! הולכים ויודעים דברים עצובים דווקא, וגם עושים מזה אנציקלופדיה! יודעים להפליא שהדברים בעולם הם 'לא פשוטים' ואין לצפות באמת להפתעות ממשיות (כגון גאולה ודברים כאלה), 'יודעים בבירור' שצריך לדאוג לעצמך לפני שתישאר בלי כלום… ומי יודע מה ילד יום… פרופסורים!!
ובני ישראל, אבות אבותינו (אשקרה!) אפילו צידה לדרך לא עשו להם. 'זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'… אולי הפעם זה יקרה גם לנו. אמן