בטח יגמר טוב אתי!
בס"ד
מיומן חיים, חורף תשס"ו
בטח יגמר טוב אתי!
הסרט היפה 'להתחיל מחדש': שם (בסוף הסרט) הוא מספר לחברו (לאחר שהוציאו אותו מן המים והוא ניצל) את חוויותיו בימי השיממון על האי, והוא מספר שבתחילה הוא היה בטוח שיקרה לו, מוקדם או מאוחר, משהו רע ונורא. לא היה לו שום ספק שהוא עתיד להיפצע או לחלות או להתנוון על האי הקטנטון הזה שנקלע אליו. הוא גם ניסה להתאבד (כי למה לחכות) אך זה לא עלה בידו. ובאמת, איך אפשר להתנהג ולהרגיש אחרת בתנאים כאלה? והנה, עובר יום ועוד יום והוא שורד! הוא אוכל, והוא מחלים. חולפים הימים והוא מתחמם (מדליק אש), והוא שותה (למד לשמור מים במימיות של אגוזי קוקוס) והוא דג דגים וצולה אותם, והוא חי… והגיע הרגע שהאיר לו בלבו שהוא מיועד להחזיק מעמד! נפל לו האסימון והאיר בלבו שהוא עתיד להתקיים על האיון הזה, משגיחים עליו! נפשו "התבשרה" אודות עתיד חסר מובן: הוא עתיד לחיות ולשרוד עוד ועוד שם על פיסת האדמה האבסורדית הזו עם קומץ עצי הקוקוס…
זה היה וודאי מן מהפך. פריצת דרך אל סוג של הבנה מוזרה אך וודאית. והוא אדם מעשי, הוא משלים עם זה. ואז מדלג הסרט על 4 שנים ואנו פוגשים אותו שוב, על אותו האי, חי בהשלמה חרוצה (ללא התמרמרות) עם התובנה הזו, עם הוודאות של מן גזירה מוזרה כזו, ואפילו מתמסר לה. נגזר עליו לחיות שם ולשרוד שם ללא משמעות נוספת, ללא הגיון, יום ועוד יום, שנה ועוד שנה… ואז בסצנה יפהפייה בסרט, מאוחר יותר, הגלים סוחפים אל חוף האי הזעיר שלו – לוח כפול של פלסטיק, כמו דלת כפולה של ארון מפלסטיק. הוא מציב את הלוח על החוף ויושב ומתבונן בו, מתבונן בו ימים ללא ניע… עד שנופל לו האסימון מה לעשות עם זה: זה יהיה המפרש אשר יעביר אותו את חגורת הגלים אשר מחזירה אותו באופן אכזרי אל החוף כל פעם שהוא מנסה לחצות אותה. כן, הוא ינסה שוב לצאת אל הים, ואולי הפעם יצליח. אולי ינצל…
והוא בונה רפסודה קטנטנה מגזרי עצים ומתקין עליה את "המפרש"…
כלומר, האמת המוזרה, המדהימה, שזרחה בלבו לפני שנים, גרמה לו עכשיו להאמין שאין כאן מקרה. גלי הים מרבים אמנם להביא חפצים אינספור אל חופי העולם, אך הוא ידע שאין זה מקרה! לא! הוא נקרא כאן אל משהו! זה נשלח אליו! ואוו, איך הוא ישב שם שעות נועץ עיניים בלוח הפלסטיק הכפול, מנסה לעכל… אשרי הבמאי… אשרי הלב אשר טולטל להכיר שהדברים האלה נוגעים אליו.
נו, למה נזכרתי בכל זה? כי האיר לי לפתע שאני נמצא במצב דומה. כלומר, מסתובב עם תחושה אפורה, זוחלת ללא הרף במסתרים שלא יגמר טוב אתי… שבוודאי עתיד להתרגש עלי משהו רע, איזה אסון חלילה, חולי מכוער או תקלה… למה? כי זה מה שרואים, זה מה ששומעים מסביב. המצב ההזוי במדינה, הגיל, ההסתברות, ואני הרי לא ראוי ולא משובח (כך אני מביט על עצמי), ולא משנה, תהיה הסיבה אשר תהיה – זה מה שעומד לקרות! ואני כל הזמן בחשאי מתנבא בלבי על איזה שבר הממשמש ובא…
מדוע? למה? באיזה הגיון? על פי איזו סמכות?! וכי לא היו לאחרונה כמה השגחות מתוקות עלי (כפי שנרשמו ביומני)?
אלא, כל התחושה הזו היא בוודאי הבל. דמיון מקומי, שטות מצויה. האמת היא הפוכה! האמת הפוכה וקורנת, עשירה במתנות, מפוארת בגווני מיני השפע! החיים ערוכים ונקראים להיטיב עמי מאוד כי הקב"ה חפץ בכבודי! אני מיועד לשרוד! ואני נקרא לחיות, אני נקרא לגדול ולפרוח ולשמוח! והכל ייגמר טוב אתי. טוב נפלא. בוודאי, נצח סלה ועד!
ומכאן גם להתבונן היטב היטב על כל דבר שקורה (כמו בסרט), זה קורה לטוב וזה נשלח לאיזה טוב.
הקרנו לבחורים בישיבה את הסרט הזה! (אני צופה בסרטים מומלצים פה ושם, ולפעמים גם אשתי עמי, ואנו בודקים אם הם ראויים להקרנה בישיבה. קבלנו אישור מאחד מפוסקי הדור להקרין לבחורים סרט פעם בשבוע ואפילו עודד אותנו לעשות כן אם יש בסרט נושא או נקודה שאפשר לדבר עליה ולהתחזק, כך שיצא הפסדנו בשכרנו. ברור שמדובר בבחורים שעל חוט הנשירה ובמסגרת מיוחדת שרק בדוחק אפשר לקרוא לה 'ישיבתית') הבחורים בהחלט אהבו את הסרט וכולנו יצאנו נשכרים… שם, לקראת הסוף ממש נאלץ גיבור הסרט, לצערו הבלתי אפשרי, לוותר (שוב) על אהבתו הגדולה, זו שהעניקה לו כוח להחזיק מעמד בגלות האי הנידח. אבל הוא, למרות הכאב העצום, אומר לחברו משהו נפלא, מלא תקווה: "ראה, שם על אותו אי, בוקר אחד הגאות הביאה לי מן הגלים מין מפרש כזה שחילץ אותי מן הגורל המחריד… אני יודע שבאחד הבקרים גיאות החיים תביא לי משהו נוסף…", ואני ידעתי שהוא מדבר על הגאות של יום חדש! כל יום, ים החיים גואה ומעניק לנו מתנות, מיועדות לנו במיוחד באהבה, יש רק לאסוף אותן. ובוודאי, בע"ה, כך נעשה…
[ואפרופו, הישיבה שלנו, הנה השגחה קטנה מהיום: יהודה יוסיפון ואנכי ניקינו את הישיבה בתום הלימודים, ואנו מחפשים אחר המגבים והם בעליל נעלמו… והנה יהודה בתמימות עמוקה אומר לי: 'אבל הרב, עוד לא התפללת, לא ביקשת על זה'. ואני פונה מיד בלי חכמות אל אבינו מלכנו ומבקש בכנות ובקול רם על המגבים, ולאחר שניות מצאנו אותם מאחורי הדלת מה שנעלם ממנו קודם ללא מרפא…]