יום השישי, בו יבורך המין האנושי! ה'ללויה בשבט, ינצרכם כמו בבת!
בס"ד
מצרים
מצרים היתה מדינה מלאה כבוד, רחבת ידיים, גינות, בניינים מפוארים, מרכזים ציבוריים, בוסתנים מקסימים של עצי פרי וערוגות ירק, חיים בכבוד גדול… מצרים היתה תפארת 'העולם הזה' (של פעם) שהכל מזמזמים סביבו עד אפס כוחות, איש סביב נברשתו וסביב ברק מכוניתו. לתיירים שביקרו במצרים היו מתגלגלות העיניים, הם היו שוכחים לסגור את הפה – מראה פסלי הענק, פאר הארמונת, האירועים ההמוניים, זה היה מסחרר, משכיח כל דבר אחר… והנה, הגיע הזמן להעלות את המסך ולגלות את אמיתת העליונים – כבוד השכינה!!
גלוי אלוקות כזה חייב להנחית פגיעת מוות בכבוד המזוייף! העוה"ז נברא רק כדי לכבד את ה', לגלות את מציאותו, את חדוות מלכותו.
ראשי החץ של התרבות המצרית היו הבכורות. הם היו החידושים, ההמצאות, התענוגות החדשים. השם היה צריך להכות בבכורי מצרים כדי להראות שאין בכל זה תכלית, אין שם טוב, הכל דינים – בני ישראל לא צריכים את זה. בוודאי לא בעת התגלות האמת… בואו, הכירו עכשיו כבוד אמתי מהו – כבוד השכינה: כבוד אחדות הכל, זוהר הקדושה, הוד הנשמה. לאחר שנראה שנגמלתם מעט מהדמיון המצרי נצרף גם את הכבוד המצרי לחגיגה. הוא כבר לא יסנוור כל כך כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שתתעורר אל רוממות תפארת השכינה (ואל מלך המשיח, יבוא מהר, אמן).
בכור מרמז על כוח המחשבה האנושית להוליד דברים חדשים. המחשבה הראשונה של האדם היא בדרך כלל אודות עצמו: מה יהיה אתי. אבל הלימודים שהושרשו בנו ביציאת מצרים אומרים שעם הכוחות שלך כרגע (מי שאתה ואיך שאתה) עבוד את השם! לא מחר. היום! הוא, ראינו בוודאות, מכיר את ספור חייך מקרוב! לכן עם מה שקיבלת ממנו היום, עם זה תתחיל! ומה שעבר ועובר עליך (ולפעמים גם צער, בזיונות ועוני, כפרת עוונות) הכל חלק מידיעת השם לטוב! הלאה כל הקושיות! עינינו הרואות כי מלא כל הארץ כבודו. הוא בקרב הארץ. לו כל הארץ. הוא מפלה בין עושק לעשוק. הוא שולט בכל. לכן עובדים את ה' תמיד ומצפים לישועה, ואין מקום להתחיל להתבלבל!
הצער והיסורים שבאים על האדם, שהם מעין ווריאציה של שיעבוד מצרים, הם תמיד על מנת לתקן. היסורים מסתירים אמנם את כבוד ה' וזה וודאי מצער (לא עבדנו את השם בשמחה ובטוב לבב ועלינו עכשיו לתקן זאת) נכון, היה יכול בוודאי להיות נוח יותר ללא המכאובים, היסורים והטרדות המכסים על כבוד ה', אבל הקבלה באהבה של הנהגתו אותי, זו הרפואה! ואז יגיע הרגע להכות את מצרים – כל סוג של מצרים – ולמצות את הנקמה מהם.
מכת הארבה היתה המכה האנושה ביותר לתפארת של מצרים. כי מצרים היתה גינת וורדים, מוקד הגעגועים של העולם. עיקר המכה הונחתה על שפע הירק, על הנוי המפנק של מצרים, על הטענה המצרית שאין, כביכול, חיים טובים ללא רמת חיים מגונדרת הטובלת בתענוגות (כאשר נחילי עבדים הם המפטמים את העילית). צריך בוודאי לגמול אותם מזה – מכת ארבה!
ויש סוד בארבה שהוא תעלומה גם היום: הארבה – מעטהו החיצוני, לבושו, הינו בעת ובעונה אחת גם צורתו הפנימית. מעין רובד אחר רובד של אותה מהות. כדי להבין מה כוונתי יש לקרוא אודות שלבי ההתבגרות של הארבה, כיצד המעטה החיצוני שלו מתבקע, נפתח כאילו לשניים, ומגיח מתוכו ארבה נוסף בדוגמת הראשון – תוקע את השכל! אנא עיינו בזה בספרים השייכים וראו את פליאת החוקרים. גם אור החיים הקדוש מתאר בהשתוממות את הפליאה הזו. כלומר, כיצד השכבה החיצונה של הארבה היא מיניה וביה גם לבוש על גבי הגוף של הארבה החדש המגיח ממנה. חוסר היכולת להבין זאת היא עיקר הקושיה שלנו אודות הבריאה ואודות מה שעובר עלינו… אבל יש זמן שהשם עוזר בגלוי (בסתר השם עוזר תמיד) ואז אנו משיגים קצת, באופן חווייתי, אינטואיטיבי, את אחדות הכל – את 'השם אחד ושמו אחד!'
כי, הבה נשנן, שה' נמצא בכל דבר! כל המציאות, כל המדריגות, הכל זה ה'! אין ריחוק ממנו. וגם אתה לא צריך להיות שום דבר. זה בסדר. רק השתדל ליהנות מעבודתו. עיקר הישועה של האדם בעולם היא התרת הספיקות – הדיבור הזה של "אנכי השם", תחושת קירבת השם, זה משבר את הלילה, משבר את הדמיונות! הבה נשבר את החושך: השם אתך. יש בך נקודות טובות. ה' לצידך ממש! גלות מצרים זה כאשר אין ידיעה שהשם אתי. אין תחושה שהשם קרוב, לא יודעים שהשם קרוב. לא יכולים לדבר אליו כלל… לכן, הלב מחמיץ, המחשבה מחמיצה – רואים דברים שלא מסתדרים בעולם ומתחילים לחשוב מחשבות לא ראויות, דברים בטלים, כל מיני קושיות, ואפשר להעביר חיים שלמים ככה.
ובאמת, הגויים: כל חייהם וימיהם חמץ ועוד חמץ ורק חמץ! אין להם מצה. מצה זה מאכל יהודי. ביסקוויט יהודי ללא גיאות. המצה היא סמל לביטול אל ה'! והיא כוללת לצידה את המרור. כי חייבים לטעום גם את המרור. אבל לא מתעכבים לחשוב על זה, להיכנס ולחקור את זה, מקבלים באהבה שזה בהשגחה. מתחננים אנא, אבא, אל תשכח אותנו, לא יותר מדי מרור, לא, אבא! ואחר כך מתגלה החן, מתגלה הכבוד. מתגלה המלך. שולחן הסדר! ואחרי הפסח שוב הכול נעלם? נכון, אבל אני כבר מכיר את המצה ואני לא שוכח אותה. אני כבר יודע שאפשר לבטל את הרע. לבטל כרת, לבטל ריחוק. לבטל כל טומאה. מצה זה קיום הקדושה! אני לא מגביה עצמי. אני בטל אל ה'… הנסיון יעבור! ואני יודע טוב טוב שאת כל ההתעוררות הנפלאה שהיתה לי, הגדולה שמצאתי בעצמי, את הכל קיבלתי! זה לא ממני. נתנו לי את זה במתנה. בחרו בי ואהבו אותי! יללה, אל הר סיני!