יום חמישי י'חווה ד'עת בכסלו! העולם מסתובב, חנוכה בדרך, ונראה שלא יתעכב!

בס"ד

מבט לאחור

אני מעיף מבט לאחור ומשתף אתכם בשתי חוויות מימי כיפורים שחלפו.

יום הכיפורים, מי זוכר? מתי היה האחרון? לפני יובלות?

אף על פי כן זה יום נורא ועצום, אין כלים להכילו, אשרי מי שלא שוכח…

חוויה אחת שעליה אספר היא מיום הכיפורים תש"פ. והיא יותר קוריוז מאשר חוויה, וכך כתבתי ביומני:

באחד הרגעים, בלב יום הכיפורים, כאשר גמרתי לדבר עם אבינו מלכנו, לספר, להתחנן, החלטתי לצאת החוצה להתאוורר… כשאני פוסע בין הציבור העפתי מבט אקראי על המקום כולו, על המתפללים, על ארון הקודש והנה, ציינתי לעצמי בהפתעה, שהכל נראה פתאום קטן – חגיגי אמנם – אך קטן, מוכר, רגיל… והרי אך לפני רגע הייתי באותו הנוף והוא היה חי במימד אחר שלא ניתן להגדיר, זה היה כמובן אותו מקום אבל במין קיום אחר, כאילו זוהר, בוער, עמוק יותר, בהחלט חי יותר, ואני לא שמתי לב בכלל שהמציאות השתנתה…

לא שעצמתי עיניים במין דביקות ערטילאית או משהו כזה, דווקא לא עצמתי עיניים , אלא הייתי מעין מתבודד ומדבר אל אבינו מלכנו בעיניים פקוחות, מודע לאנשים, מודע לשליח הציבור ולארון הקודש שאליו דברתי… אבל עכשיו, כאשר המגע נגמר ואני בדרך החוצה אני שם לב שהכל כאילו זעיר יותר, אנושי, חזר כאילו אל המציאות האמתית.

אז מה היה אם כן מה שראיתי קודם?

קשה ממש לגעת במה שאני מנסה לומר, זה משהו שקשה לאחוז בו: גם לעצמי זה כבר מטושטש. אבל, כן! היתה הפתעה כזו. זה, מן הסתם, מה שחז"ל מכנים: 'עצמו של יום הכיפורים'.

ועכשיו אל יום הכיפורים תש"ע:

‏לא צחוק

‏כמה ימים לפני יום הכיפורים האחרון, שמעתי את עצמי אומר (בשידור מתשנ"ח‏) כמה עצות כלליות ליתר כוונה בתפילה (לא עצות שלי כמובן אלא לקט עצות מגדולים) והראשונה בהן היתה, בשם ספר חסידים, לומר את הברכות בניגון. כלומר, יאמר את תפילת שמונה-עשרה בניגון אהוב עליו ובזה יתעורר הלב לכוון יותר. בינינו, הדבר לא נראה כל כך מעשי על פניו, ‏אבל דווקא קודם אותו יום הכפורים (תש"ע) נתן השם בלבי מחשבה לנסות זאת. ‏איך לא נבהלתי, תשאלו, איך לא נבהלתי מאימת היום הקדוש, איך לא חששתי לסכן את התפילות הקדושות? זה בוודאי מפלאי ההשגחה.

‏התחלתי לשיר חרישית כבר את המנחה של עיוה"כ ב"אמרי שפר". הרעש והמהומה בשטיבל הטביע את השירה הקלילה הזו וזה עבר בשלום… זה היה בעיקר מוזר, אבל גם מעניין. זה גם גרם למנחה של ערב יום הכיפורים שתהיה עיקר והווידוי שאחריה טפל (בעת אמירת ווידוי בוודאי לא שייך לשיר). נדמה לי שהרבה אנשים מאבדים פרופורציה וגומרים את מלאי הרגש המיועד ליום הכיפורים בווידוי המוקדם הזה. בקיצור, החלטתי להמשיך עם זה ולנסות עוד פעם.

‏בערבית של יום הכפורים שוב קפצתי למים והתחלתי לנגן את המילים! תחילה היה עלי למצוא מנגינות אהובות במיוחד לכבוד המעמד וזה לא בא מייד. לבסוף בחרתי ב "סרנדה" של שוברט, בנעימת המוטיב של "צלילי המוסיקה", בניגון אירי של יזהר אשדות ובשיר עין גדי.

כבר בהתחלה ראיתי שזה לא מסתדר, זה יוצא נלעג ומאולץ, אבל משום מה התעקשתי והמשכתי לשיר בלחש, בסבלנות, והאפקט הסופי דווקא כן מצא חן בעיני. ‏הייתי נרגש. כאשר הגענו אל הווידוי הראשון של יום הכיפורים – והוא לא היה בניגון, כמובן – היה כבר חבל וקשה לי להיפרד מן הניגונים…

‏ובתפילת שחרית שוב הניגונים. וזה היה כמעט בעל כורחי, כאילו ללא בחירה. והפעם עוד מנגינות רבות עלו בזיכרוני, כגון, לקט מובחר של וונגליס, מייק אולפילד, שירים מתוך ספור הפרברים, נעימת הטיטאניק, ציון תמתי, דבר אלי בפרחים, שיר העמק, ועוד לחנים של נעמי שמר ואריק איינשטיין ומנגינות רוסיות, בלי עין הרע, מצעד המאה של צלילי הנשמה הצמאה, יחד עם המילים הכי עצומות של המחזור. לא בכולן הארכתי אבל התוצאה היתה רעננה ומהנה.

‏וכתום השחרית העריבה, המלודית הזו, כאשר אני עובר אל הווידוי, פרצתי בבכי מר, כי הבנתי שאי אפשר יהיה להמשיך עם העונג הזה של שירת הכיפורים בגלל כל החטאים האלה. הם שגרמו לשירה המתוקה הזו שתושבת. נדמו כלי הזמר והתביישו כל הנגנים. ‏אוי, אוי, בגלל הכיעור והחושך של הנפילות הארורות האלה לא נוכל להמשיך לשיר…
ובאמת כאב לי כל כך על השנוי העצוב הזה, על האווירה המתנגנת שצללה אל הגועל והשבר של  המעשים האלה. וכבר אז הרחבתי את הדמיון וראיתי כי אפשר לצייר לעצמי כאן, כהמחשה, ציור של עולם שמח שחרב, עולם שהיה שלוו ומלבלב והנה נפל אל תוך מצודה פרושה של רוחות שטות מכוערות, וחבל כל כך על יופי כזה וחדווה שכזו שבאחת נבהלו.

וראיתי לנגד עיני, בציור חי, קטעים הממחישים את הסוג הזה של זעזוע. כגון, בסרט ‏"שר הטבעות" חלק ראשון, כאשר מסטר פרודו רואה חזיון אימים באגן המים הקטן של מלכת היער… הוא מביט כיצד צבאות הכוח הרע, צמאי הטבעת, זוכים לכבוש את העולם וזורעים זוועה ועינוי בלתי נתפשים בחבל הארץ השקט והמאושר של ההוביטס. וכן, באותו סגנון, סרט בעל גרעין היסטורי אמתי, המציג כיצד וויקינגים, הנוחתים אי שם בראשית ימי הביניים בחופי צפון אמריקה, עורכים אורגיה של רצח ואכזריות באינדיאנים שלווים ומביאים כליה בבת אחת על עולם פורח, שוקק חיים, וחסר אונים לגמרי אל מול הפורענות הזו. וזה הפך מציאותי וקרוב יותר על רקע מה שקראתי, ממש לאחרונה, אודות הזוועות, שאין כמעט מילים להסביר אותן, שהביאו חבורות נשחתות של חיילים (מהשורות האחרונות) מצבא ספרד וגם פורטוגל על האינדיאנים במקסיקו, פרו והאיים הקריביים. קומץ הרפתקנים חסרי לב אלה המיטו שואה על תרבויות שלמות, כפשוטו, ביבשת החדשה בתחילת המאה ה 16. ‏ההרג, הביזה, השרפות והאונס שהאנשים האלה בצעו והשעבוד הרצחני של הנותרים בחיים, יישארו לדיראון עולם. מסתירים את זה מן התלמידים. הטראומה של המקומיים גדלה וכפלה על ידי הפתאומיות והמוזרות שבמפגש. זה היה חסר תקדים לחלוטין. הילידים לא ידעו שקיימים אנשים לבנים ולא קבלו כל התראה על בואם. כאשר הכובשים דרכו על החוף מהאוקיינוס הגדול עם העור הבהיר שלהם והמלבושים הלא מוכרים זה היה כאילו הם הגיעו מכוכב אחר. הם רכבו על בעלי חיים שמעולם לא נראו, היו חגורים בשריון חזק יותר מכל הידוע לילידים, ודברו בשמו של האל האחד, האמתי, החזק מכל האחרים. האינדיאנים האומללים רעדו כאשר התותח של האדם הלבן רעם (נשק שפותח לאחרונה באירופה). אחוזי אימה ושטופי אמונות טפלות הם נפלו לפחד משתק ולערבוב הדעת.

‏כל זה חשבתי לעצמי בצער עמוק ולב נצבט כאשר הכיתי על החזה על חטא … על חטא … על חטא … ‏כי נזכרתי בחרדה, גם ידעתי, כי כל המון המעשים האומללים האלה שבראתי, תולדות הלב שבעט, עם שלל ספיקותיו ושנאת החנם שבו, הארס הזה על כל תרכובותיו וחומצותיו, הביאו גורל דומה למקומות נחבאים של חיים, מקומות המאירים בחיים אציליים, מקומות עלומים הומי הלל ורננים שהמוות מטפטף עתה מתקרת רקיעי החדווה שלהם וכל משושם נדם. וזו האמת.

‏הצילו! אנא השם כפר נא, אנא השם סלח נא, אנא מחל נא, נקה, נקה, תקן, רפא נא, הפוך לטוב, אנא …

‏ובתפילת מוסף שוב חזר הבכי המיואש הזה. לעת הווידוי הוא חזר. לאחר תפלה נעימה נישאת על גלי לחנים אהובים. ‏והפעם כבר צפה לנגד עיני תמונת ירושלים בזיווה והדרה, הומה מחיים נדירים, גן עדן בתחתונים, תוחלת כל לב … והנה היא גל חורבות, מפרפרת במכאובי נוולותה, חגה בתדהמת איבוד עשתונותיה, גוססת ואין מעכב. וכל תאי הגזים וצעקות המעונים ומחנות האימים, הצער שאין לב שיאמוד את התהומות שלו, פורקן חסר רסן של שכרון הדמים, העדר נורא של הרחמים, כל אלה היו מקופלים ומהדהדים בין מילות הווידוי, וחלשה דעתי…

‏במנחה כבר הייתי עייף, כלומר, מותש מעט נפשית. ולאחר התפילה המעוטרת במנגינות אמרתי את הווידוי ללא התעוררות כלל. אך לא נבהלתי, כי ידעתי שאין זה בידי. אני איני מאלה שליבם ברשותם להרגיש תמיד את אשר מורה האמת, אך, ברוך השם, אני מן המאמינים ואני מאמין שאין אני מפסיד את ההתחזקות ‏של ימי ראשית השנה. כי הקב"ה יודע ומביט כיצד אני רוצה אותו באמת וכיצד אני מואס בכל דבר אחר מלבד הרצון להיטהר. ואני יודע שהוא יודע… הוא כבר העניק לי רגעים של חרטה כואבת כאשר תיארתי בפניכם ולכן אין לי טענות. טעמתי כבר טעם של יום הכפורים.

‏אבל גם בתפילת נעילה נשארו הדברים ללא הדים מן המעמקים. כלומר, בעת הווידוי לא זכיתי לחוש צער אמיתי אודות מעשי הנואלים.

‏הלו, בן אדם! תפילת נעילה?!…

באמת, ‏הפעם קצת נתערערו עשתונותיי . הייתי בטוח שמן השמים יזכו לי רגעים של טהרת אמת, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. ולמרות שאין משגיחים בעניינים האלה על 'הולך לי' או 'לא הולך לי', כי העיקר הוא האמונה הוודאית בכח היום ובנצח הרחמים, עדיין קיוויתי שידו של השם תעורר את לבי לקום מעפרו, להתנקות מצואתו, לבקש את שאהבה נפשו באופן חי… ‏אבל הנעילה חלפה הלכה לה, עלתה בסלסולי המנגינות כמקודם אבל לבי כבד ממאן להינשא…

‏ורק לקראת סיום הסליחות שאחר הנעילה, בעת שזעקנו את מידות הרחמים בפעם האחרונה, לעת צאת הכוכבים: "אל מלך יושב על כסא רחמים … זכור לנו היום ברית שלוש עשרה … ויעבור השם על פניו ויקרא…" צפו ועלו בי כל המראות הנוראות האלה בבת אחת עם כל שאגות הכאב ועוויתות הצער המחרידות שבהם, ואני התכופפתי אחוז חלחלה אל תוך עצמי וצעקתי מתוך תמצית דם לבבי, 'חטאתי! עוויתי! פשעתי!' ונטהרתי.

‏את תמצית הרשמים האלה כתבתי מיד למחרת יום הכיפורים כך שהם אותנטיים.

‏חלפו חודשים. מאז אותו היום אפילו לא עלה בדעתי להתפלל מתוך שירה ולמעשה הדבר נראה לי עכשיו כמעט לא שייך. ‏מה שכן, אחרי שתיארתי באריכות את כל הדברים האלה, עלה בדעתי שיש מצווה עלינו בכל שאר ימות השנה לנסות ולצייר ולהמחיש לעצמנו בעזרת הכוח המדמה מה קורה באותן דקות ושעות שבהן אנו כן לומדים, כן מברכים, כן מאמינים, כן גומלים חסדים… וזה רוב הזמן, לא? עלינו לנסות להמחיש, לדמיין, לעצמנו באותו אופן חי וציורי ויצירתי כיצד אנחנו מחדשים ומחיים את הבריאה על כל קומותיה במעשים הנפלאים שלנו… ‏

ורק איזה נר תמיד של הערצה, בירכתי הלב, ליום הכיפורים, שמתקן כלא היה את כל הרע שנעשה.

עד כאן