ת'היה ש'נת פ'רייה ו'רבייה (בכל הדברים הטובים)! ועכשיו אל אי המטמון!

בס"ד

מוצאי ראש השנה. 

ג' תשרי – ג'דליה. 

ראש השנה היה נפלא שבנפלא. תודה מלך אמת. אתה עוררת את לבנו להגיש לפניך מנחה של יומיים. סוג אחר של חיים. שיווינו אותך לנגדנו תמיד (לפחות רוב הזמן) מבלי שהשמרים שבלב יעכירו את האווירה וכל החשבונות הרבים. הרצון שתמלוך ותאיר בלבנו, הרצון להיות עסוקים בעבודתך, דבקים בהתבוננות בחותמך שעל מעשיך, בענוותנותך, באהבתך, באינסוף מתנות שלימות קרבתך – הרצון הזה היה בוער בכל ונתן גוון וצליל בלב שלא היה בו מעולם, רק ביומיים הנוראים האלה!

איזה תפילות! איזה מענקי חיים. תודה, השם! תודה לחז"ל. תודה לכל הצדיקים שעוסקים בצרכי ציבור באמונה: ראשי ציבור, גבאים, חזנים.

והיום יום חמישי בשבת, ג' תשרי, צום גדליה, וגם רואים בשמים את מגל הירח המתחדש המעיד שלוח השנה שבידינו הוא חי ותקף ולא מוצג מוזיאוני. אנו נברך על הלבנה עוד כמה ימים בע"ה, במוצאי היום האדיר בשנה…

ואנו צמים היום בצום גדליה! לא שאנו יודעים בדיוק מי היה גדליה (חלק יודעים יותר), ולא שאנו חושבים כרגע על אבדן ירושלים והמקדש (זה יותר בשלושת השבועות), אבל אנחנו צמים כי אנו יודעים שטלפונים ניידים מצלצלים אצלנו באמצע התפילות במניינים וגם כמה מאתנו, האמורים להיות שקועים בעמידה, מתפנים להגיב איכשהו… ואנו צמים כי התפילות נראות מתועשות יותר ויותר, סוג של מימיקה… ואנו צמים כי סביבנו עולם מהבהב באינסוף נצנוצי טכנולוגיה ואנו מתלהבים מזה מאוד וגם בקיאים בגן הצעצועים הזה, ונשאבים אל צורת החיים של בילויים ונוחיות כמו חתלתולים אל השקיות שליד הפחים… ואנו צמים כי אנו רואים את בני (ובנות) הנוער נמשכים אל הראוותנות של עולם התעתועים, ועוד ועוד ועוד… ובנים יקרים נופלים בשדות הקרב ולומדי התורה נתונים במארב, והארץ נבוכה, מעולם לא היה כזה מצב, מי כמונו יודעים… לכן אנו צמים, וכך ראוי וכך יאה לנו לצום ולהתאבל מאוד, והלוואי שירחמו… הלוואי שירחמו.

בכל אופן, איך נולדה השנה החדשה? איך היתה ההכתרה? הקול של השופר עדיין מהדהד? האם זה היה אמתי או מן הזייה? איך היה להיות חלק מציבור שהסיט הצידה ליומיים את ווילונות הטבע?

הנה, יצאנו לדרך אל השנה החדשה וקודם כל אנחנו צריכים להגיע אל אי המטמון – זה יום הכיפורים! הוא נמל המבטחים לספינות המטלטלות בים. כי העולם הזה דומה לים. והגופים הן הספינות, השכל הוא הקברניט והאברים הם המלחים. הנשמה היא הנוסע הפלאי המפליג בספינה זו אל יעד כמוס… (הגר"א בספר יונה)

והים סוער… הספינה מרימה זיקוק אדום, נחוץ לה להגיע אל מקום בטוח ושקט שבו תוכל לתקן מה שצריך, להתארגן, להצטייד מחדש ולתכנן את המסלול: אלה הם הימים הנוראים כולם, הם נמל המבטחים, אבל הפסגה שלהם זה יום הכיפורים – אי המטמון. למה אני קורא לו כך? כי יש בו אוצר עבור הספינה: פגישה אישית עם האדמירל! כן, האדמירל של כל הימייה הזו בכבודו ובעצמו. הוא שמכיר את המסע, הוא ששלח את הספינה, הוא המלווה אותה מבעד לחרכים, הוא המפקח על השיפוצים ומעניק לה רשיון חדש. הוא לבדו היודע באמת מהו היעד ומתי תגיע הספינה אליו (אכן, יש פה ושם כמה קברניטים היודעים לשער זאת, אך רק במעורפל). בכל אופן המסע אמתי מאוד כי הוא יתב' זה המוציאו לדרך. ואז יוצאים עיזוז אל חג הסוכות, ירח הדבש, ושוב אל הים להפלגת החורף…

נו, תכלס, איך מגיעים בשלום אל האי?

/