השגחה וחוויה ששווים מבט – לכבוד ט"ו בשבט!

בס"ד

לפני כמה שנים מצאתי באיזו אסופה ישנה העוסקת בחיבת הארץ קטע קצר ששבה את לבי. הקטע הזה הזכיר לי חוויה אמתית שהיתה גם לי בט"ו בשבט, עת הייתי (מעין) ראש ישיבה לשני מניינים של צעירים לפני כעשרים שנה… לשני האירועים יש הרבה במשותף ובעיקר אהבת ארצנו, לכן אני מביא אותם כאן לכבוד ט"ו בשבט. ויש עוד מסר משותף לשני הקטעים, נסו לגלות אותו.

הנה החוויה שלנו (אני מעתיק מיומן חיים):

גאולה בקנה מידה קטן ('גאולה פרטית') היתה לנו בט"ו בשבט כאשר קבענו לצאת למסלול הליכה בהרי ירושלים. הבחורים מגיעים לישיבה טיפין, טיפין, ומזג האויר גם הוא מטפטף, מטפטף… איסוף הכספים מייגע – לא מגיעים מספיק בחורים – אך שלומי ובצלאל מנסים לארגן עוד. הזמן חולף, חולף וכבר 11.30 ואני במין שיתוק וחוסר החלטה: יוצאים או לא יוצאים? הבחורים קולטים את ההססנות ומגיבים בהתאם ואני שוקע בריחוף מנותק… לבסוף אני מחליט, יוצאים!  הבחור ב. נ. מתחיל להרים את הקול ולמרר את נפשי – הוא רוצה את הכסף בחזרה, לא רוצה לצאת כשיורד גשם בחוץ! אני מחזיר לו את הכסף וגוזר עליו הרחקה מן הישיבה. קטן עליו. האוטובוס מגיע ועוד בחורים מבקשים להשתמט ואני מכריז: 'מי שלא בא עכשיו, שלא יבוא בשום זמן אחר!' ועולה לאוטובוס מבלי להביט אחורה, איני מעורב יותר. אך מן הסתם אני עדיין משדר אי החלטיות כי זו וודאי יציאה מוזרה: יום סגריר שכזה ושעה מאוחרת… מה הקטע?

אנו יורדים באזור 'יד קנדי' והמיניבוס ממהר להסתלק. בנימין אסא (העוזר שלי) מבטא יפה את הרגשתנו: 'המיניבוס נעלם ואנו בלב שום מקום בעולם'. למדתי לחבב ולהעריך אותו באותו טיול, את בנימין. מיד אחר כך הוא פורץ בתשואות ואומר: ' אין כמו מזג אויר כזה לטיול. זה אידיאלי!'. והדברים נשמעים אמתיים…

וכך מתחיל טיול בסימן פחד (למרות שכל אחד מנסה כל כך להסתיר אותו), כי השבילים חלקלקים ומסוכנים ואנו נידחים במן טבע קדמוני עם הרים רטובים וקורררר… אנו מתקדמים באיטיות, בזהירות, אבל בלב אט אט גואה הרגשה מאושרת של עמידה באתגרים אמתיים, מן תחושת רצינות וחירות חדשה. אנו מבינים שנקלענו לעולם אחר. בבת אחת יצאנו מן הנוחיות ואמות המידה של העיר ובאנו להתעמת עם הטבע (נטו) ביום חורף… ובכן, התנאים אמנם לא נוחים אך לא קשים עד כדי כך והלב מגמגם תפילה ללא הפוגה. גם אני אומר כמה תהלים שחלילה לא יארע משהו רע כמו נפילה או מריבה, ח"ו… והנה, הלב, שבתחילה כה גמגם, הולך ונאזר בגבורה. ולמרות שבפועל אנו כולנו מרוכזים בהישרדות פשוטה, מאומצת, יש ערוץ של רגש או של דעת (או של שניהם) פתוח כל הזמן ובו נרשמים צלילים שמעידים שהלב יודע שקורה כרגע משהו אמתי, משהו שישאיר רושם זמן רב…

וכעת, הגענו ליישוב 'אבן ספיר' ובקרנו בחוות העזים והיה נפלא, וכעת כמה מהבחורים מבקשים לפרוש. הם מפחדים להמשיך. הם אומרים שזה נקרא לסמוך על הנס. ושוב הרפיון ואי הוודאות משתלטים עלינו ונדרשת ממני החלטה. מה עושים? אני מתיר לארבעה בחורים לפרוש ומחליט להמשיך עם השאר. אבל קודם התפללנו מנחה נפלאה, שם בלב הטבע ההיולי. וגם כאן היו נסיונות וב"ה שלא וויתרתי… אנו יוצאים לדרך ובצלאל שהחליט לפרוש מתחרט ומדביק אותנו בריצה ו… מחליק. לבי עמד. אך הנה הוא קם באיטיות ובודק את עצמו וצועק, 'העיקר לשמור על השפיות', וממשיך כאילו לא קרה דבר. ואני חש לפתע דקירות חזקות בברכיים וחושש שזה סוף הדרך, ואולי סוף הרבה דרכים… ואני מבקש בלב רותח מהשם, בחשאי, שלא יעזוב אותי, וזה עבר! זה עבר! כל כך התחזקתי והודיתי…

הירק וטיפות המים שעטרו אותנו משך שעות, צמחיית הפרא והאדמה (שהיתה זרועה מרבצי צמחייה מרקיבים) וגם הרבה טרשים וסלעים – כל אלה היו עולם בפני עצמו, מנותק מעולם האדם. עובד את עצמו, מגלה את עצמו לעצמו על פי גזירות ותהליכים קדמוניים חתומים לעד. מפעלי האדם המרהיבים לא ניכרים. תרבותו נראית מלאכותית, הזוייה… ועל רקע עולם כזה העיר כולה נראית לא מחוברת, לא מציאותית… האמונה שהאדם הוא יצור חשוב (יצור הפועל גדולות ונצורות על ידי מוצא שפתיו ומחשבותיו) נראתה תלושה ובלתי אפשרית. לפניך עובדת הטבע הבלתי מתפשר, נוצר את סוד היותו במנעול נצח. זה וודאי נראה כל כך אחרת בבית הכנסת או בבית המדרש או באיזה חדר תרבות…

אבל אבותינו חיו כולם בעולם כזה, פועם וגדוש בבעלי חיים, עשיר בצמחייה וחיי אדמה וחוו את האלוקים בתוך כל זה. ודווקא כך. עד שנצטוו על עבודת המקדש ששם אכן ראו כיצד עבודת האלוקים קשורה בקמח ויין ושומן מן החי, עם ריח בשר צלוי וריח פירות ביכורים וענפי ערבות. והאלוקים נגלה, לא יאומן, דווקא בלב מדבר הפרא, יוקד וחרב למרחקים… הם פגשו את האלוקים בלב התפרצות הישימון, מקום החורבן והתוהו, מקום מאבק והשרדות תמידיים, בלתי אפשריים, עד שנקרע הטבע לגזרים וראו שאין עוד מלבדו.

ואנו שוב בדריכות עילאית בכל פסיעה ופסיעה, יורדים בין סלעים חלקלקים ומדרונות בוציים ואנו מרוכזים וזהירים, וכל העת מלווה אותנו המחשבה והפליאה: 'מה אנו עושים כאן?' איך הגענו לכאן ביום כזה? הטבע הרטוב עוטף אותנו ואנו שרים למקוטעין, ועוזרים זה לזה, ורואים מעיינות, ובריכות, ומנהרות… ולפתע קריאה מלמעלה, ממעלה הצוק, זה התלמיד אברהמי שהחמיץ את ההסעה והגיע לבדו לשטח ועשה את המסלול עד אלינו לבדו. כל הכבוד. והוא משיג אותנו ומצטרף… אט, אט ההליכה נהיית יותר נוחה ואנו סוף סוף שרים בתחושה של קרבה אל ה' ומודים בלבנו על חלקנו הטוב שהכל עבר בשלום. והגיע גם השלב של הטיפוס המפרך אל מעיין הסטף, ומעליו כבר יש בית קפה…

כאשר ירדתי מן המיניבוס הגדול בצומת גבעת שאול בכניסה לעיר עדיין היה מטפטף ללא הפוגה… ואני רואה אנשים מכורבלים בצעיפים מנסים למצוא מסתור בתחנת האוטובוס או תחת מטרייה ומחכים לתחבורה. ואני במן תחושת חירות משכרת אומר כמעט בקול, 'איך אפשר להשאר בעיר בט"ו בשבט?! איזה מן שיעבוד זה חיי העיר?! מה לכם אחים ואחיות?! מה, האין אתם חשים שהטפטוף הזה, הבגדים ההולכים ומתרטבים והמרחק מהבית אינם כלום?! כלום! לכו ברגל יחד עם הטיפות. אל תדאגו. כלום לא יקרה לכם. הנה, אנו באים ממבחן אומץ אמתי ובו גילינו שהשם אתנו, ועם כולנו, לגמרי, לגמרי! והוא יתברך מציע לנו חירות!', הנה, אנו יצאנו חצי מבוהלים ולא בשלים וחזרנו מבוגרים הרבה יותר.

ולבלבה בי תחושה נפלאה של 'הכל לטובה ואין מה לחשוש'. הקב"ה הוא הכל בכל ולא עוזב אותנו לרגע והכל מתהפך. כל הדואג טועה! כל הכועס טועה! כל הנעלב והנעצב טועה! קירבת אלוקים שהרגשתי היתה עצומה ואני מיצר עכשיו איך שומרים עליה? איך לא מאבדים את זה…

ועכשיו אני מעתיק מספר המועדים לד"ר יום טוב לוינסקי, ושם מספרת מלכה על הנטיעה ראשונה בנהלל. ט"ו בשבט 1923:

היה זה בשנת תרפ"ג. משפחות אחדות מבין מתיישבי נהלל הראשונים גרו בנצרת, עד אשר יעברו ימי החורף הראשון. בשני בתים התרכזו כולם, שם חיו חיי ארעי וחיכו לשעת הכושר לעלות על אדמתם. חיכו גם הילדים. נהלל – זה היה הענין אשר העסיק אותם תמיד. על כן היתה כה גדולה הציפייה ליום ט"ו בשבט. "ניטע שם! ניטע שם!" –– קראו הילדים.

חיכינו בקוצר רוח ליום המיועד. מנינו את הימים וחיכינו לט"ו בשבט. והנה, בערב אותו היום התקדרו השמים ונתכסו עננים כבדים. מחר ודאי יהיה גשם! כל כך נבוכו הקטנים. עצובים ודואגים עלו באותו ערב על מטותיהם. בשעה מוקדמת התעוררו, והנה… גשם שוטף, גשם עז ניתך ארצה! התבוא העגלה מנהלל – אם לאו? בכל פעם רץ אחד הילדים לשמוע, אם אין מקשקשים אופני העגלה ברחוב. לא, אין קול ואין קשב. התבוא? האם לא תבוא?

ברגע האחרון באה עגלה רתומה לצמד סוסים. מהומה ושמחה – ואנו בעגלה, עטופי מעילים ומטפחות עד קצה האף. אנחנו בדרך, והגשם יורד בלי הרף וקשה עלינו השתיקה הממושכת. הקטנים שוב דואגים ובצדק – הנוכל לנטוע בגשם? כמה מהם אומרים: "אנו נרד מן העגלה ונרוץ אל הבור. הגשם איננו חזק כלל וכלל."

ואנו בשדות נהלל. הנה הגענו. הציצו הילדים וראו את הבורות מרחוק: בשבילנו הם הבורות! – מוכנים היו לקפוץ מן העגלה ולרוץ. והנה נס: פסק הגשם. העננים נתפזרו במקצת והשמש נראתה. הילדים פוגשים אותה במחיאות כפיים. הם מיהרו לרדת מעל העגלה. עמדו ברפש. מותחים את האברים.

" אל הבורות, ילדים! "

עזבנו בריצה את הסוסים והעגלה וכבר עמדנו ליד הבורות. הקשבנו להוראות, התכופפנו ושתלנו. שקט מופלא היה מסביב. פתאום נשמעה קריאה: "מהרו, מהרו, עוד מעט וגשם כבד יינתך ארצה!" כולם פרצו בצחוק, מה להם ולגשם! אושרם היה כה רב: הנה עלה בידם לנטוע כל אחד את עצו על אדמת נהלל.

עד כאן.  קשה להאמין עד כמה זה נפלא כאשר הגוף נגמל (לזמן מה) משיגעון תפנוקיו. פשוט, מסיח דעתו מהם ונותן לנשמה לפרוש כנפיה והיא ממריאה אל גאולה פרטית.