עידן האדם (ד) – הדגל קורא לי! בכמה מקומות הוא מתנופף?

בס"ד

מלחה"ע הראשונה: "הלאומנות והלוחמנות"

הבה, ילדים, נעמוד בפני הדגל! ועתה נמנה יחד – בכמה מקומות בעולם הוא מתנוסס!

עוד פרטים, עוד טיול עם משקפת הזמן, עוד ניעור אבק והסרת הלוט מעל דברים שאסור שימושו מתודעתנו. וזאת על מנת להשלים את הצבעים, את הממדים, את החשיפה, של המעשה הגדול הזה: כיצד יד כבירה הפכה ב"מחי יד" עולם ומלואו, מעין בריאה – וקם ונהיה העולם החדש, המודרני, כפי שאנו מכירים אותו. איך? לאן? ומי הוא האדם היום, ומה עליו לעשות כדי לא להיעלם בין האלקטרונים?

מלחמת העולם הראשונה לא הסתיימה עם שלום יציב, אלא עם שביתת נשק, מלחמת העולם השנייה היתה הסיוט הלילי של הסיבוב השני שלה. היתה זו שנת 1914 יותר מאשר 1939 שהיתה נקודת מפנה עצומה בהיסטוריה המודרנית. כי המאורעות של שנה זו הניעו מהלכים של שינוי אל-חזור באופייה ובעתידה של התרבות המערבית.

אף על פי כן בערב שנת 1914 בודדים בלבד היו אלה שידעו לראות מה צופן העתיד. הטרנד של האירועים על פני השטח היה וודאי מטעה. ההתקדמות של המדע, המוסדות הליברליים והטובה החומרית היו ניכרים מאוד. עשרות השנים שלפני 1914 היו תקופה של התרחבות ואופטימיות, עם ציפייה להתגשמות הבטחות ה'השכלה' תוך זמן הנראה לעיין. נראה היה שלו רק תגענה עוד חמשים שנות שלום – החינוך והרפורמות אכן יעניקו לאירופה, ואולי גם לעולם כולו, את הגשמת מטרות הליברליזם. עד כדי כך נשבה רוח אביבית…

אבל הבה נפנה את המבט עתה אל פינה אחרת בתמונת המחזור הזו של דור ערב המלחמה. לקראת תחילת המאה העשרים גברה לפתע שאיפתן של מעצמות אירופה להשתלט על שטחים מעבר לים (לאחר שהשאיפה הזו נחלשה למשך 150 שנה). כמעט כל המדינות, קטנות כגדולות, הצטרפו למרוץ של קניין מושבות 'חסות' באפריקה ואסיה עד כדי כך שתקופה זו נקראת "תקופת האימפריאליזם החדש". האופי של היחסים בין הכובשים לנכבשים היה – ניצול! כוח המחץ של התפשטות קולוניאלית זו היה מרסק.

מה הוא זה אשר גרם לאירופאים לצאת בגבורות אל מעבר לים ולאכוף את עצמם ואת הטכנולוגיה שלהם על עמי אסיה ואפריקה? דבר זה אינו ברור עד היום. הרבה גורמים הובאו בחשבון אך אין די באחד מהם להסביר את התופעה. נראה שרוח ההיסטוריה כלולה מכל הסיבות יחד וגדולה מכולן.

ההשתררות לא תמיד היתה ישירה, במקרים רבים היא היתה עקיפה ומורכבת אך אין זה משנה: בכל אופן בו בחרו האירופאים לאכוף את שלטונם התוצאות היו הרסניות לגבי מנגנוני החיים המקומיים ומורל התושבים. למרות שאנשי המערב לרוב אינם מודעים לאפקט המטלטל של הטכנולוגיה שלהם כאשר היא משוחררת בבת אחת על תרבויות מסורתיות, היסטוריונים ואנתרופולוגים מסכימים שהציוויליזציה התעשייתית המודרנית הינה הכוח התרבותי המערער ביותר שידענו אי פעם. הוא ממוטט והופך לגמרי סדרי חברה של קודם המכונה, הרגלי חיים, ודרכי מחשבה. במובן זה הנזק הנורא שנגרם על ידי האימפריאליזם היה תוצאה של טראומה תרבותית בלתי מתוכננת כשם שהיה תוצאה של ניצול מתוכנן של אדם באדם.

סוף סוף, עידן זה של כיבושים אגדיים הגיע אל קצו… אפריקה ואסיה מצאו עצמן מבותרות, מבוהלות ומושפלות תחת השליטים הלבנים. אחת התוצאות, כאמור, היתה שהמודרניזציה הובאה בבת אחת אל העולם הלא מערבי. למרות שלהשתררות הלא תאומן הזו היו גם כמה תוצאות מועילות לעמים האומללים הרי שהן לא היו שקולות כנגד הנזק הפיסי והנפשי שגרם להם האימפריאליזם. הוא השאיר אותם עם תחושה עמוקה של בילבול, תבוסה והשפלה.

ב 1914 עמדה אירופה, אם כן, בפסגת כוחה וגאוותה. אך התפשטותה אל קצות הארץ העצימה את הכוחות שהיו דוחפים את אומות המערב למלחמה בינם לבין עצמם. האירופאים, שהציגו עצמם כתרבות המסוגלת לטפל בבעיות העמים הנחותים נתגלו כבלתי מסוגלים לפתור את בעיותיהם הם. אירופה עתידה היתה לעלות באש התלקחות מחרידה.

היה צד אחר, קודר יותר, לתמונה האירופית: הטכנולוגיה האירופאית המפליאה לעשות היתה הולכת ובוראת כוחות שהיו מפוררים את יסודות הליברליזם (כגון: אירגוני פועלים מתחזקים, טייקונים ומונופולים אגדיים ועוד). האימפריאליזם אף הוא פתח פצעים (גם באירופה וגם מעבר לים) שהחלו להעלות מוגלה. היה גם מן הלך רוח רומנטי צובר כוח… הלך רוח לא הגיוני ולא ליברלי, שכרוך ברעיונות מיסטיים של טהרת הגזע ונשמת האומה. אך ללא ספק הנגע, הנגיף, שהכריע את גורלה של אירופה היה לאומיות מופרזת – בעיקר כאשר היא לבשה צורה של תשוקה אנוכית אל גבורה צבאית (וחיזור, כתוצאה מכך, אחר בריתות עם המעצמות, וביניהן). כל אוכלוסייה בני אותו עם האמינה לגמרי בעליונותם, בריבונותם, ובשליחותם המיוחדת בעולם, וכתוצאה מכך החשיבו את האדרת כוחו ותפארתו של הלאום כתכלית העליונה של חיי הפרט וחיי הכלל.

הלאומיות – "הדת של המולדת" – היתה למעשה האמונה של רוב האירופאים בפרוס המאה. כל אומה ראתה עצמה ככלי (השליח) הנבחר של האלוקים. האבות המייסדים וגיבורי האומה היו המבשרים האלוקיים (והקדושים המעונים) של אותה אומה, מגילות היסוד החברתיות שלה היו נערצות ככתבי הקודש. הדגל היה הסמל הקדוש של כל עם, וגינוני הצדעה ושבועת אמונים לדגל, עם ביקורים במקומות הציון ההיסטוריים הלאומיים היו הפולחנים המקובלים על הכול.

הכוחות המזויינים של כל אומה הפכו להיות עיקר התגלמות כבוד האומה והוד ריבונותה. בו בזמן הם שמשו גם כאמצעי האחרון להגשמת המטרות הלאומיות. מדינאים ואזרחים הוקירו, לכן, את הצבא והסכימו עם הדרישה לחזקו ללא הרף. הכל מלבד בריטניה הנהיגו גיוס מלא ואימונים לכל. בתחילת המאה ה 20 אירופה הפכה למחנה צבא דוקרני והומה. לאומיות ולוחמנות חברו יחדיו באופן מבשר אסון.

אם לומר בפשטות, 'לוחמנות' (מיליטריזם), היא האמונה שההכנה למלחמה מעניקה הדרכה מוסרית בריאה, והיא גם השמירה הטובה ביותר על השלום ועל האינטרסים הלאומיים. המיליטריסטים לועגים לדיפלומטיה, כל חפצם הוא רק לבנות כוח צבאי גדול יותר. פרופסור, היסטוריון, רב השפעה באוניברסיטת ברלין באותה תקופה, טרייטצ'קה, הכריז שחובתו הראשונה של האדם היא 'ציות למדינה'. הוא נתן הילה של כבוד אקדמי לדחף הגרמני למשמעת ועליונות. המדינאי האנגלי בלפור כתב בהקדמה למהדורה האנגלית של כתביו: "הגן-עדן עלי אדמות של טרייטצ'קה נראה כעולם בו כל המדינות הקטנות כבר נחרבו והמדינות הגדולות הן או נלחמות או מתכוננות לקרב."

כך נעזבו האירופאים לתוצאות הלאומנות של עצמם. כי ביחסים שבין המדינות לא היה חוק הניתן לאכיפה הדומה לזה שקיים בתוך המדינה. ומכיוון שכל כוח ריבוני לא הכיר באף סמכות מעליו הרי שהפתרון האחרון היה מלחמה. המצב אז, כפי שהוא היום, כונה יפה בשם, 'אנרכיה בינלאומית'. מלה"ע הראשונה הראתה לדורות כיצד אנרכיה בינלאומית מוליכה למאבק בינלאומי. מה אתנו? האם הנגיף הזה עדיין בנו? יש היום רק הבדל יסודי אחד: כלי המלחמה הפכו היום להיות הרסניים מעבר לכל שיעור.

למרות ש'אגודות למען השלום' צצו כפטריות בכל רחבי אירופה, המדינאים האחראים באותה תקופה לא לקחו אותן ברצינות. אנשים אלה האמינו שהדרך היחידה לביטחון, מלבד שמירה על העצמה של מדינתם, היתה להיכנס בברית עם כוחות 'ידידותיים'. וכך הלאומנות והמיליטנטיות הובילו למערכת הבריתות של סוף המאה התשע עשרה. אבל מדינות אירופה לא מצאו הגנה מפני המלחמה לא במרוץ החימוש ולא בבריתות. הרדיפה אחר שניהם רק הועילה לעשות את הדליקה לוהטת וענקית יותר כאשר היא התלקחה.

למרות שרוב המנהיגים באירופה, עד ערב המלחמה ממש, הצהירו שמלחמה אינה באה בחשבון, אנו רואים במבט לאחור שהמלחמה היתה שזורה בתוך רקמת המצב, כפי שתיארנו. הצהרותיהם של המדינאים מאותה תקופה מעידות יפה על הנטייה האנושית להתרפק על משאלות הלב ועל הלכי רוח יפי נפש רדודים במקום להתמודד עם מציאות מטרידה. היו כאלה שאמרו (עם יד על הלב) שמלחמה לא תהייה כי היא "יקרה מדי" או "מחרידה מדי", או "לא רציונאלית מדי". אבל אנו יודעים שהתכונות הארורות, הברורות, האלה של המלחמה לא מנעו ולא מונעים אותה. לא יאומן!