ואביא אתכם אלי

בס"ד

ואביא אתכם אלי

שבועות תשפ"ה

כשהגענו, נשאר מספיק זמן לחלק את המתנות לנכדים ולהתכונן לאירוח נפלא. בין מנחה לערבית שמענו חיזוק קולח בעניין החג וחשיבות התפילה של נשים על בעליהן בעת הדלקת נרות. ואז, ערבית יפה, ובבית שמחה אמתית וריקודים, הכל שמחו, השם אלוקינו עמנו, היינו מאושרים. גם סיפרנו בדיחות וכמה מעשיות והסעודה היתה לתלפיות…

נכנסתי למיטה ב 12.45 בערך, ואבי מלכי העיר אותי במוחש ב 3.45 בול בזמן (שלוש שעות שינה, כמו משמרת הפלגה בסטיל), וכל כך רציתי להמשיך לישון אך ברצון ברזל התנערתי מהמיטה.

בבית הכנסת למעלה – ואנו בנווה יעקוב – התחלתי לומר את ברכות השחר והקורבנות במתינות. חתני לא היה, אחר כך התברר שהלך לטבול במקווה לקראת המעמד הגדול, אשריו. והנה מגיע בנו הבכור, נכדי, לאחר שלמד עם חברותא במקום אחר כל הלילה, אשריו ואשרי. והכל החלו להתכונן לתפילה…

המניין מתחיל, ואנו מול חלון פנורמי הצופה על כל חבל הארץ שממזרח לירושלים: הגבעה הצרפתית, כפרים, הרים ומורדות, הכל מכוסה בעלטה ורק נצנוצי אורות… ואט אט עולה השחר, חיוור ואפור והנוף הענק מתחיל להצטייר, עולה מן הלילה, הרי יהודה ובתי ישראל שעליהם, רבים וגבוהים, ניצבים דוממים, שקטים, אל מול נוף בקעת הירדן עד הרי הערבה שמעבר לאופק, וכל זה הולך ומאיר יותר ויותר, הולך ונשטף באור בוקר ענוג וחגיגי. ואנו, המתפללים, נשימתנו נעצרת ואנו מוצפים התפעלות והודיה. הנשמה מתרפקת על דודה בדומייה, מתעופפת בשמיניות חדווה, מעגלים ולולאות, ממריאה וצוללת מדביקות אל דביקות, היא עולת ראייה… ותיתן לנו השם אלוקינו באהבה את יום חג השבועות הזה… והשיאנו ה"א את ברכת מועדיך לחיים בשמחה ובשלום… מקדש ישראל והזמנים… איזו תפילה.

ואני לוגם מלוא נפשי את המראה המדהים, וחושב על הדרך הארוכה של יותר משנות אלפיים מהר סיני ועד הבניינים הענקיים האלה שבראש הרי ירושלים, שלווים ואפופי קדושה תחת השמים שקיימו את השבועה שנשבעו לאבותינו לפני הרבה דורות ודורותיים והפיוזים קופצים.

ואז, חזרת הש"ץ, והוא רגיל ובקי, אחד השליחים המיוחדים אשר בארץ והוא מלא רוח יתירה, והוליך את החזרה בהתגברות הנפש, והוא גם קורא בתורה, ושם אחזה בו רוח אלוקים וקרא את עשרת הדיברות במן עוצמה אחוזת אימה, אין כמוהו עלי אדמה, עד שאנו, נשאתנו הרוח אל מעבר לחושך, הענן והערפל אל מול כסא הכבוד. איזה בוקר. איזו תפילה. איזה חסד, איזו דביקות, איזה עולם נפלא, איזה גורל וירושה וחלק טוב, אין עלי אדמות חווייה נשגבה, חיה, אמתית, טהורה ושלמה כזו.

ואתם, כל אילי ההון שבעולם, אייכם?! כל זהבכם לא יוכל לקנות לכם ולו הד רחוק של מה שטעמנו וחווינו באותו בוקר.

ואני דומע לרוב מרוב תודה והתרוממות… המוסף כבר היה ירידה ניכרת בטמפרטורות הרוחניות כי אנשים מיהרו בגלל העייפות הגדולה, וגם היה שליח ציבור אחר, אבל אני הייתי נחוש להיפרד מהש"ץ הראשון בהבעת תודה, ואכן נפגשו עינינו וראיתי שהוא ראה בעיני את תהומות הנפש שוקקים תודה עד הנצח מבעד לטיפות החמות. ואכן, האורות המתוקים, הגנוזים האלה – סחרור הנפש שהעפילה גבוה מעל המילים וטעמה מה שטעמה – כל זה נשאר עוד שעות רבות אחרי צאת החג… ואני נזכר איך יצאו הנכדים להיפרד מאתנו וסובבו את המכונית ורצו אחרי האוטו המתרחק והביעו בחופשיות כזו ובצהלה את אהבתם ופרידתם… ועוד אני נזכר כיצד דבורי (בת 7) אמרה לי (במן דאגה בלב איש ישיחנה) לפי תומה, בפרץ של גילוי לב: "בלילה אתם נוסעים", זה היה בבוקר, בסעודה שנייה.