זריחה באוקרינה

בס"ד

זריחה באוקרינה

(מתוך יומן חיים)

אני כרגע בנמל התעופה בן גוריון, באולם קבלת המזוודות, לאחר תפילה בלב ההמולה, קצת יורדת קצת עולה, מעט דביקות ומעט דעת קלה, והשם ימתיק הכל… ועדיין זיכרון הטיסה על מסך הנפש אצלי…

קבלת הפנים בקייב באישון לילה היתה סבירה ועד מהרה היינו באוהל ההמתנה. אמרנו סליחות ממש על סף העלייה למטוס והייתה הרגשה מרוממת. גם הטיסה הייתה כאילו בהזמנה: מטוס חדש, אנשים נחמדים ו…אנחנו באויר.

ואני כל העת נמנע מלשאול את עצמי באופן ישיר אבל עושה זאת בחשאי, באופן של רצוא ושוב, מציץ פנימה שואל: 'נו, איך התחילה השנה? היה שווה? מה לדעתך לקחת אתך מהביקור במקום מנוחת הצדיק?'

והנה הזריחה מבעד למטוס מעל ערבות אוקרינה… אבא, אבא, זה היה מעבר למילים. השמיים הענקיים הרקועים מעל כמו משטחי נחיתה למטאורים, והצבעים העזים של כתום בוער וצהוב קורן הבוקעים מאחורי האופק… שכחתי לנשום. ושם, ממחבואי האופק השחור, עולה ומטפס כתם ארגמן גדול, גוף חימום לוהט – הוד כדור השמש.

על גג הרקיע היו תלויים ערפילי ענן בגווני החום לבן והכחול לבן, טלאים טלאים מהם, והתכלת הרעננה והנאה השלימה את פנורמת חידוש הבריאה. אשרי מי שצפה בזה. זה שמור באלבום הלב בצבעים חיים, אך איני יודע את קוד הכניסה לכספת, רק זיכרון קלוש יש. אסור שדבר כזה יאבד.

שקעתי בשינה מעורפלת בלב טיסה שקטה ועדינה. התעוררתי מעל הים התיכון, וכבר אפשר היה להביט בלי שהשמש תסנוור. העננים היו מטילים צל על הים, ושאלתי את עצמי מה סדר הגדלים כאן. עדיין לא היו אלו ענני גשם, אלא מצבורי אדים ענקיים הנראים כהררי קרח פראיים התלויים מעל הים ואנו כמו טיטניק גמדית בשמי הקרח. או, חשבתי לרגע, מעין גושים של קורי סוכר נפיליים שנתלשו מאיזה ים-בם-בם קוסמי, כולם כמעט באותו הגובה, והם מטילים על המים צל מגובה נורא. "מדהים!" קראתי אל החברים, "ראו מה השם עשה", והם  נקהלו אל החלונות, חשבו שיש אטרקציה. "ראו כיצד השמש מאדה את הים, ובשורה של מים מתחילה לנוע לכיוון היבשת, באופן ענק ומופלא שכזה, שיירת אספקה, רכבת אוצרות…"

ואז החל המטוס לרדת. התקרבנו לאט אל העננים. הם היו עצומים בהדר ובממדים. עברנו בתוך אחד מהם. במשך שניות ארוכות, כדקה, במהירות של מטוס, עד שהגחנו ממנו. לומר לך מה גודלם…

ואני אומר בשפתיי אל צור לבבי, בעיצומה של החוויה הזו: מלכי, אני ובני האדם שכמותי, הננו היצורים היחידים שיודעים להעריך ולהתפעל מעושה נפלאות גדולות לבדו. ואם כן, לכבודנו כל המראה הגדול הזה. הו מלכי, זה, אפוא, עומק כוונת ברכת 'הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. זכינו! אתה חננת לאדם דעת לבנות מכונות מעופפות שכאלה, להעפיל מעל לשמים. כמו שהוצאת את אברהם מחוץ לאצטגנינות שלו אל מעל לכוכבים, כך הוצאת אותנו מרחישת האדמה, להביט כבודך ומעשה ידיך, טוהר השמים…

ובאמת אני לא פחות מתוחכם מהעננים ומהזריחה ומכל מעשי בראשית הללו, המשכתי לומר. העין אשר יצרת לי, זקיפות הקומה שלי ושאר מתנות חכמתך בי, אינן פחות מרהיבות ועוצרות נשימה מכל תערוכת הפלאות הזו ואולי אף יותר מהן, ועדיין לא קרבנו אל עולמות השכל והלב שמאירים בי… באמת, אני עיקר הפלא, ושליחותי כאן עצומה: לבשר על הסוד העליון המסתתר בכל זה.

ושוב, על האדמה, עטור טלית ותפילין בבית הנתיבות, קיבלו ברכות השחר טעם גן עדן… וציינתי לעצמי שעלי להפוך תחושה זו לבת לוויה שתיתן טון של זהב לכל חיי. אם כן, כבר יש אוצר יקר שהבאתי עמי.