יום שני, עולם רב גווני, פליאות תכלת ושני, כבר כ"ז טבת. איך נזכור? ר"ת כ'ף ז'הב (מלאה קטורת), ויש גם כ'לבי ז'אב (ראה בפנים)

בס"ד

באמת, אחד מראשי התיבות שלא הפסיק לעלות בדעתי לגבי היום, כ"ז טבת, הוא דווקא כלבי זאב. כי האוייב (גם זה שמסביב, וגם האנטישמי ברחבי העולם, וגם זה המרקד בינינו) ממשיך לנשוך אותנו מדי יום כמו כלב הנושך את הכבשה כל פעם שהוא רואה אותה, והיא עוטה תחבושות… אבל לא זו המידה ולא זה הלב. צריך לגרש את המועקה הזו. כי אנו יודעים שהשם אוהב את ישראל כפי שאנו מעידים בתפילה כמה פעמים ביום. הידיעה הזו מזוגה בזהות הקיומית שלנו, וישראל עושים ויעשו חיל ונצח ישראל לא ישקר, לכן אנו עושים מאמצים כל העת לחדש את חיותנו, להביא את לבנו אל מקום ממנו רואים את השמש… בזמנים קשים אני מציע להסיע את מחשבותינו אל מקום מבטחים, אל מקום בו הכל חברו להם יחדיו, מקום הדביקות – בית המקדש. שם נמצא מחסה ושירת אמונה חדשה. אני זוכר באחד מקטעי ההרפיה האלה, הנינוחים, ששומעים בדיסקים המיוחדים לרגיעה. והנה, אחד מהיותר מוצלחים אומר שם בקול הכי שלוו ומעודד: 'בחר לך מקום רגוע, מקום שקט, ידידותי, וקח את עצמך לשם… כל פעם שאתה נחרד או מטולטל, לך בדמיונך אל המקום הזה (בו אתה מרגיש אהוב ומוגן)… כל פעם שאתה מאויים או מדוכדך, הבא עצמך אל מקום מרגוע נפשך…'. ואני תמיד הייתי לוקח עצמי אל בית המקדש! איזה מקום שטוף אור וחיים זה. מלא חירות וטהרה ומה לא. ועם ישראל תמיד לקח עצמו לשם, אל חצרות השם, כמו שדוד המלך (שהוא לב העם) מתגעגע כמה וכמה פעמים בתהלים: שבתי בבית השם כל ימי חיי, כן בקודש חזיתך, מה תהמי נפשי ומה תשתוחחי, מה ידידות משכנותיך ה' צבאות, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות השם, גם צפור מצאה בית דרור קן לה… את מזבחותיך השם צבאות… ולכן גם עכשיו בחרתי ראשי תיבות כף זהב כדי להיזכר בבית המקדש, ההר הטוב הזה והלבנון, ורווח לנו.