יום שלישי ט'בעת ז'הב בשבט – אני אתה ואת, מיישרים אליו מבט

בס"ד

מסירות נפש בדורנו זה לוותר (קצת) על הנוחיות, בעיקר הנוחיות של הלב והשכל. מה הכוונה? כי רואים שאפילו להיות מאושרים אנשים מתעצלים: 'עזוב אותי, טוב לי ככה…' הנה לנו, הנוחיות מעל הכל! כי עיקר בקשת הנוחיות היא אי הרצון לחשוב, או להרגיש. לא אוהבים להתרכז או להתבונן יותר מדי… האדם מוכן לעשות מאמצים גופניים מסוגים שונים אבל להתרכז בתפילה זה כבד עליו מנשוא. כך, למשל, נמנעים מלרדוף אחר מפתח הזהב לכל משאלות הנפש: השמחה! כי זה מאמץ. צריך לצאת ולטפס אל השמחה – להביא את לבך לשם, וזה מאמץ, לכן מוותרים.

אבל, למי צלצלו הפעמונים? למי תקתקו השעונים? למי נפקחו האישונים? למי פרחו השושנים? למי הדהדו הניגונים?

לאלה שיודעים שאפילו המצבים הכי המסוכנים, הם רק צעיף על אור הפנים!

לאלה שמתכוננים, מתחננים, להיות הבוקר קצת שונים!

לאלה שלא מפונקים, רגילים להביט אל האופקים, משם מגיעים חיים רחוקים…

הו, כן, הבוקר עלה כתיקונו, ובתעלומות הלב חשים את ה'עוז וחדווה במעונו'. השם עמי, אתי, ישנו גם ישנו, האם אעשה רצוני רצונו?

והכלל שתמיד נשאר נכון (והוא יסוד מיסודות הביטחון): שכל אכזבה, כל עכבה, היא רק כפפה על יד מושטת לטובה!