יום שני! נשמע לא הגיוני! בדיוני?! לא. מתנת חינם מאת ריבוני! ב'ונה י'רושלים בחשוון!
בס"ד
רק עכשיו נודעו לנו דברים מדהימים, שאנחנו לא סתם חגבים, מדדים על רגבים, זקופים על שניים תחת השמיים, על כוכב בלי שם, אי אי שם בקצות הריק הדומם, יום אחר יום, אינספור ימים… אלא אנו התכלית, הצמרת, השעשוע הנחשק, הרצון העליון של חי העולמים. אכן, דברים מדהימים! לולא פלא האמונה, היינו כאילמים!
ואין טעם לשבת בצד, בבוקר כזה נחמד, נכון? איזה עניין יש להיות לבד, ביום כזה נחמד? אני מריח ריח של חיים חדשים – מה הבלון הזה הפורח באויר? אה, זה הלב הפורח בשיר: "טו גיחי גיחי, או טו בי פסיכי!"
התפקיד שלנו זה לספר, שהיום הזה הוא עניין אחר! לבשר, שהעולם של אתמול איננו! ושהטוב שהיה בו עדיין עמנו, שהברכה שהתחדשה בו בוודאי אתנו, אבל הצימצומים "הרעים" שלו, האזיקים שלו, כבר לא על גבנו, וזה תלוי בנו. הצער שהצטערנו בו הלך ואיננו! וזה אומר שאם תרצה לשמוח היום – תוכל! ואפשר שהיום תדבר ותחשוב ויצא בדיוק איך שאתה רוצה. דבר שנראה אתמול שחור – הרי שסבב סחור סחור. ואולי היום הוא מול האור…
ובאמת הייתי רוצה לדבר אתכם על אגוזים קלויים שנמכרים במבצע לאורך הטיילת, או על יהלומים נדירים שנמצאו בתוך ערימה של שקי מלט… או על פקעות של חצבים שבקעו בין סלעי הבזלת. אך לבי לוקח אותי אל אותה מנגינה שנשמעת אלי מכל פינה… אמונה. אמונה. אנא קבלו זאת בהבנה.
כי כל אדם מוכרח שיזכה לאיזו בחינה של ידיעת האלוקים, כלומר, להכיר את השם יתב', הרי לכך נוצרנו. וכל הבריאה היא מעין הגרפיקה של 'כרטיס הביקור', והתורה היא הכיתוב שבכרטיס – הצימצומים הנפלאים שנתן לנו כי השם בחר בנו. כי אי אפשר להשיג אלוקות אם לא על ידי צימצומים עצומים… זה גבוה, זו לא השגה בקליבר אנושי, אלה דברים שהם מימדים רבים מעבר לנו ואפשר להשיגם רק על ידי הקדמות ומשלים רבים כמו המלמד שלומד עם התינוקות. וככול שהמקבל חלוש יותר בשכלו כך צריך מלמד גדול יותר שיוכל להביא עד אליו את הכרת האלוקים כפי כוח השגתו. ואנו באנו לכאן על מנת להשיג ולהשיב אל הלב איזו בבואה של אינסוף הסינוור הבלתי נתפש, של מציאות נעלמה – לטעום בה טעם, להלביש אותה במלבושים, לכבד אותה בדירה נאה וכלים נאים. שיזכה גם הגוף להתעדן בנועם אלוקותו יתברך, לטעום משהו, לחוש משהו… שישמח לקום מוקדם… שישמח לא לחשוב בענייניו הגופניים כל היום. שיהיה סבלן. רגוע.
אלה אותם יהודים שראשם בשמיים, הענווים המופלגים האמתיים, הם המעניקים לנו ממיטב נפשם, הם המתעסקים ומשתהים עמנו כל צרכינו, עוד ועוד מזינים אותנו בצמצומים נפלאים, סובבים אותנו ומתקרבים אלינו בדברים ומשלים נפלאים עד שאנו יכולים לינוק, להתחזק ולהצליח. הם המגישים אלינו אמתות עילאיות כסיפורים המעובדים לילדים, כמזון קל ונוח לעיכול לילד הרך. עד שאנו מסוגלים לקבל את האור הזה והשגת האלוקות מאירה גם בנו… כלומר, הגוף זוכה לחוש רושם מה של אצילות ונעימות העליונים. מעט מחשכת הגשם התהומית מתבהר, מזדכך והיא תהילת הנשמה. כאן כל שליחותה, זה כל עניין 'סוף מעשה במחשבה תחילה' – שמעט מעיוורון הגוף יתרפא, מעט מהגסות תתעדן, יחלחל האור מטה ותתדשנה העצמות ויתוודע גם העפר אל כל האורות העצומים, נופת הצופים, גבהי השעשועים העליונים של החכמה הסובבים אותו. שמעט יהיה שייך גם הוא בכל אשר הנשמה משיגה. שיוטבע החותם הזה של צורת העליונים גם בתוך הגוף הנדחף, המטולטל בתוהו היצרים ורוטט באימפולסים…
וזה מה שמשתבח דוד המלך: 'אף בשרי ישכון לבטח'. אותו בשר שזכה להכיר את בוראו, הוא ישכון לבטח. אותו גוף שהשכיל להכנע ולציית לנשמה הוא שישכון לבטח. וכל זה בזכות אותם צדיקים שמצליחים להאיר בנו את ההשגות האלה. שמצליחים לצמצם אותן כך שלא נוכה בסנוורים מבלי לראות מאומה, שעינינו החלושות תקבלנה אור רך ונמוך ותוכלנה לראות כפי כוחן.
והן רואות!
