יום השישי, היה שלום חודש שבט, עמדת לצדנו ללא חת!

בס"ד
היה שלום חודש שבט, אתה כבר מפנה את הגב, היית חודש לא אכזב,
היה שלום ירח בשמים סואנים, את פניך ראינו בין העננים – פעמים מאירים, פעמים נסתרים,
הלוך הלכת ירח ונמלאת, ואז שוב רזית ואל השמש פנית…
ואתה, לבי, בקש גם אתה את השמש שלך, בקע את השחקים,
יאבדו מקרבך כל עמלקים, כי שמש ומגן ה' אלוקים.
וקרא זה אל זה ואמר: אדר! אדר! אדר!
משהו ששמעתי בשם הרבי מלובאביץ זכרונו לברכה, מהולל שמו בכל הממלכה:
שבשנה שיש לנו שני חודשי אדר שבהם מרבים בשמחה, יחד הם ששים ימי שמחה,
ואמר הרבי: ואז, העצבות בטלה בששים. יש!!
(למרות שאדר ב' הוא תמיד 29 יום, אבל יש לנו את ל' שבט שהוא אדר"ח אדר א, אז צדק הרבי).
ואני מוסיף, שכאשר יש רק חודש אחד לעשות את זה אז עושים מאמץ כפול. נכון? קדימה: שלוש… ארבע!
שווה לחיות בשביל נחמה ותקווה כזו! יש אור ירוק לשמוח! לא חוזרים אל העצבות. רק לא זה!
ועכשיו, מיומן הגיגים:
נקודת מפנה
אני מנסה לצייר לי במחשבותיי כיצד העולם הזה הוא תכלית רצונו של הקב"ה, והוא מכיל (בהסתרה את) פסגת השמחה והתענוג של השם יתברך. ולכן, עד כמה (אכן, עד כמה) כל רחש לב חשוב! כל מלמול שפתיים, כל תנועה, עד כמה זה מידי! נצח הקדושה, נמצא אצלי! הוא צריך את ההמלכה שלי! עד כמה הכול ישנים… עורו, עורו, עורו! אבא, אבא.
רוב הגדול של פרשת משפטים מדבר אודות הצורך לבקש דין אמת, פסק דין צדק, כלומר: למצוא את הקדוש ברוך הוא בכל דבר. למשל, למצוא את אדון הבריאה באופן בו אני נזהר בכסף וברכוש של אחרים, בכבוד של אחרים ועוד ועוד (על ידי ביטול התכונות הרעות שלי, כלומר, הכנעתן אל רצון האלוקים). אין לנו אחיזה באור האמת שהתגלה בהר סיני, אלא דרך האמונה. למרות שידענו באותה חוויה שמעל הזמן, בידיעה עילאית, את ציור החיים לאשורו הרי כאשר שב וכיסה מימד הזמן את הכרתנו, לא נותרה מן הידיעה הנפלאה, המהממת הזו, אלא האמונה האמיצה. עלינו להאמין באמונה פשוטה שכל העולם מלא בכבודו של הקדוש ברוך הוא. שום דבר לא קיים מלבדו. כל מה שמקיף אותנו הם ניצוצות קדושים חבויים, שבויים, שעלינו לרומם (לפי אדמו"ר הרש"ב מחב"ד: שבירת הכלים במהלך הבריאה הייתה על מנת שנוכל לתפוס משהו מאור האלוקות באמצעות הניצוצות של קדושה הטמונים בכל דבר שאנו משתמשים). מכיוון שהכל מכיל אלוקות, אין מצב שאי אפשר לרומם ולתקן. לכן המצווה הראשונה מכל המשפטים היא דווקא בעניין עבד עברי, כלומר, אפילו מצב נידח שכזה אפשר לתקן ולרומם כי אינו נפרד מאלוקות.
נשלחת נשמה (חזרה) לעולם הזה שבו טוב ורע מעורבים כדי שתתאמץ לסבול את המקום בו אין אור אלוהי של דעת… והאדם צריך להחזיק מעמד בחושך העולם בעזרת אור האמונה. הוא צריך לחזק את עצמו באמונה שה' נוכח איתו עכשיו. הוא נשלח לעולם הזה כדי לגלות את האמת שהכל הוא אחדות אלוהית. תכלית העולם היא לגלות את אחדות ה' מבין כל האירועים המשתנים הרבים. זהו הרצון העיקרי של אלוקים מאתנו. זו הסיבה שכל המשפטים הללו מגיעים מיד לאחר ההתגלות בהר סיני. "נעשה ונשמע" רומז לשילוב דעת ואמונה. 'נעשה' מתוך אמונה שאיננו טועים, איננו יורים באוויר, ונזכה 'לשמוע', כלומר, לדעת את האמת הפלאית הזו גם בשכל, בהבנה בהירה, יותר מאוחר, כאשר תמלא הארץ דעה את השם.
לכן, אחד העובר את הניסיון הקשה הזה של להיות עבד, נקרא דווקא עבד "עברי". המילה "עברי", ע"פ רב נחמן, רומזת לאלה ש"חוצים" (עוברים) את החלל הפנוי של העולם הזה – זמנים ומצבים שבהם נראה שהקב"ה נעדר – מבלי ליפול לתוך ספקות ושאלות של כפירה. זה ההבדל הגדול בינינו לבין הגוי. המשימה שלנו היא להיות עבדים של ה' על ידי תיקון המידות שלנו באופן שאנו מעלים אותם למקורם. כלומר, במקום לאהוב דברים ארציים, או לפחד מהם, אנו מבינים שכוחות הנפש האלה נשלחו אלינו מהנצח כדי לרומם אותן ולהשתמש בהן לעבודת ה'. כל נשמה יהודית חקוקה בכיסא הכבוד, והנה היא מופיעה בקרב גסות, גשמיות, העולם הזה, והיא צריכה ליפות ולהעצים את עצמה ואת נחלתה עד שתהפוך היא ועולמה לכיסא אל הקדושה ותתבטל ההסתרה. בב"א!
