יום שני, אדר"ח אייר, אמתי, לא על הנייר! חודש אייר, לא סרט מצוייר, מרוב אורות לא רואים את היער.

בס"ד

בוקר טוב חברים, כיף להפגש אתכם. מה עושים ביום כזה? מתעוררים? לא ממורמרים, נכון? מתבגרים, אחי הגיבורים!

בונג'ור, סבאח אל נור, יום שני – יצא מהתנור! יום טרי  – השם רועי! רגע… יש עוד משהו שמגיע… חודש חדש! חודש טוב – מה טובו אוהליך יעקוב! חודש אייר! הגיע עם וויזה של תייר ליומיים חגיגות, ויישאר כדייר. 

אז אל תתרחקו, please, ושיהיה לכם יום נפלא וחודש עליז.

והיום בלכתי מוקדם בבוקר, והעיר מנומנמת, ואני צועד לאורך הרחוב המשקיף על הרי מערב ירושלים, ואור מאלה הראשונים הבאים מהמזרח נופל על העמק של בית זית ועל הרכס של הקסטל והדסה, והמראה היה כה צנוע וצלול, ירקרק חיוור, נוף שמתמזג עם עולמו הפנימי של האדם בממדיו ובתכנו, עד שחשבתי לעצמי הנה כל זה ניתן לרגליי הבוקר כדי שאיטיב עמו באיזה אופן: איכשהו להוריד ברכה מעם אותם כוחות וקרינות הפועלים בדממה, לזה כל כך משתוקקת האדמה. ואז אני חושב בבהלה: איזו משימה, אדם להבל דמה, אתה ואני ונחנו מה, אבל עדיין תחושת השליחות בקרבי עצומה, אם כן חייב להיות שמדובר רק במשהו של מעין לחיצת כפתורים, משהו כגון תפילה חמה והשתדלות תמימה… את זה כל אחד יכול.

והנה תפילה נרגשת ששלח אלי ידידי, חביבי, יעקוב וונטורה הי"ו (אייר, תש"פ, תוקף ימי הקורונה) ואני מביאה לפניכם: