יום חמישי בשבת, ויום שני להזמנה, כי כבר הגיעה העונה, אבינו מלכנו הורד עלינו גשמי ברכה לכל השנה!

בס"ד

 "בלי מילים" (משהו מימי תחילת החודש)

ליד המעקה של השטיבל, זה הצופה אל הרכס של 'מבשרת ירושלים' והקסטל וביניהם האוטוסטרדה החדשה עם אורות הפנסים המאירים באדום ולבן, זורמים מעלה ומטה כמו כדוריות דם אדומות ולבנות, ללא הפוגה – ובכן, ליד המעקה הזה עומדים בדרך כלל אנשים ומביטים בשקט אל יפי הארץ… אולי הם ממתינים למניין, אולי סתם מעשנים סגריה, לוקחים פסק זמן של דקה או שתיים ממרוץ השבוע, ושם עמדתי גם אני במוצאי שבת, אחת השבתות, מביט במנוחה אל הוד עליית השבת, פני כולנו אל המערב…

והימים ימי תחילת החודש… על המדרכה, כמה מדרגות מתחת למפלס שעליו עמדנו, מתהלך לו בחור בחיפזון אנה ואנה, סדור פתוח בידו ומחפש משהו בשמים מעל ראשו. הוא היה גבוה, חבוש כיפה סרוגה גדולה עם כתובת גדולה המודיעה על משהו, פיאות לא מסודרות, מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה – נראה חדש בעניינים, וכאמור טרוד לגמרי, מתהלך אנה ואנה וראשו בשחקים…

הבנתי לפתע! הוא מחפש את הירח! (גם אחרים ראו את הבחור אך לא נפל להם האסימון כי זה לא היה עד כדי כך ברור) הוא רוצה לקדש את הלבנה. הוא אשכנזי והם נוהגים לקדש החל מתום שלושה ימים לאחר המולד, והשלושה חלפו זה עתה והוא מחפש את הירח… הוא חושב שהמגל הזעיר, המאיר, התחבא לו אחורי העננים מעל ראשו. הוא לא יודע שכל כך מוקדם בחודש הירח עדיין נמצא בסמוך לשמש, עדיין לא ממש התרחק ממנה אלא עוקב אחריה מקרוב. ומכיוון שנסיכת אורו צללה לא מזמן אל מעבר להרים, הרי הוא נמצא מעט מעל המקום בו נעלמה, שם במערב, מעל נצנוצי האורות של מבשרת ירושלים, ועומד לצלול אחריה, וכבר הוא נוגע בראשי ההרים…

התבוננתי בבחור… וכשהוא עבר על פני, פניו מביטות אל הגבהים, צקצקתי לו באצבעי. הוא עצר ופנה אלי ואני, בידידות, בתנועת אצבע קלה, הצבעתי אל המערב – תנועה קלה – הוא מיד פנה לשם ומצא תוך שניות את שביקשה נפשו, צף לו בבדידות בפאתי השמים ומתכונן לגלוש אל תחת האופק… הבחור נדרך כולו והתכונן לברכה, ואז, עצר, נזכר, הסתובב אלי ובחצי חיוך נבוך אותת לי שהוא מבין את מה שהיה בינינו והוא מודה לי… ואני בהבעה נדיבה של נסיון חיים ובגרות נדנדתי לו בראשי שהכל בסדר ואין על מה…