יום חמישי, על עיני ועל ראשי! ט'עינו, באלול!

בס"ד

אותו זקן נכה שהפיליפיני מביא כל בוקר בכסא גלגלים אל המניין שבו אני מתפלל… ואני עוצר רגע לחשוב:  איך הוא מתייחס אל היום החדש הזה? אל הבוקר שהפציע שוב? איך הם מצטיירים בלבו, בדעתו? האם כמו אצלי? ומה הם התפילה והמניין עבורו – האם זו שיגרה ההולכת ומחווירה ככל שהימים חולפים?

ואני עונה: וודאי שלא! עבורו אין דבר כזה שנקרא שגרה, אין מונוטוניות של חזרה. כך נדמה לי. למה? כי כל יום זה מאמץ מפרך להגיע אל בית הכנסת ולכן גם ניצחון חדש. כל בוקר זה קרב מסוג שעוד לא היה, בתנאים חדשים, וצריך לחגור אומץ ורצון מקוריים כנגדו. לכן, כל יום זה גביע בפני עצמו. נכון? בטח נכון!

ומה אתנו? להתגאות, בוודאי, אסור לנו כי למה? מה עשינו כדי להיות, ככה, מבורכים? (וגם אם זכינו לעשות, מי בדיוק עשה?) אבל ליהנות ולהודות ולא להתפנק (למען השם) זה וודאי מצפים מאתנו!

הרב מרדכי יוסף מאיזבצא כותב בספרו מי השילוח: '…ובאחד בתשרי נותן השם יתברך חדשות – לכן צריך האדם להכין עצמו לקבל, כי מי יודע מה יחדש הקב"ה, אך צריך האדם להכין עצמו לקבל ישועות – היינו אף בדבר שהוא נפלא משכלו, וצריך להאמין כי הש"י מצמיח ישועות'. עד כאן.

יהי רצון שלא ניתן לדבר הזה להתקרר אצלנו, חברים. יהי רצון שנכין כלים, נכין את חדרי הלב לקבל את המתנות החדשות. האמונה המחייה הזו שהתחיל עכשיו משהו אחר לגמרי, שאנו מצפים לישועות מעל יכולת הדמיון ואנו מאמינים בכל לב שהן בדרך, ושהתחיל אור חדש בעולם – אור שנת תשפ"ג, ואנו היינו שם בזמן אמת, בהיכל המלוכה, הרענו למלכנו וידענו שהוא מבין ומאזין מביט ומקשיב ומכין תכניות של גאולה ואהבה לבני מלכותו. הקב"ה יעשה עמנו, בימים אלה, בשנה זו, נפלאות שיעברו משכיות לבב.

שוב, שנה טובה חברים. ואנו חברים אמתיים, כי אנו חברים אפילו בימים הנקראים – 'נוראים'!