יום רביעי, ארים גביעי אל ההרים אל אל מושיעי, אל שמחת ארצי ועמי בהגיעי! איך אומרים: כ'ולך ד'יבורים, באלול!

כ"ד אלול! איך אומרים: כולך דיבורים!

וזה נכון! זה אכן כל האדם. הגדרתו ומהותו: חי מדבר – 'רוח ממללא' – נפש מדברת (כך מגדיר אותו האונקלוס). זה כל עניינו, הוא יעשה את שליחותו בעולם בעיקר על ידי פיו. על הפסוק 'אדם לעמל יולד' שואלת הגמרא: לאיזה עמל? ועונה: לעמל פה. כל כולו לא נברא אלא להיות עמל בפיו – דברן קדוש. ואם חז"ל אומרים (במשנה) שכל אחד מאיתנו חייב לומר 'בשבילי נברא העולם', כוונתם בוודאי כדי שאתפלל עליו, על כל העולם, כדי שאהיה מועיל לו בפי דווקא! התורה מספרת באופן מדהים שכל זמן שלא היה אדם בנמצא הכל היה תקוע, שום דבר לא זז כי לא ירד הגשם. ולמה לא ירד? כי לא היה מי שיתפלל עליו, תפילה עם לב מבין. האדם הוא מן יצור כזה שהעולם צריך לו. זו קריירה פתוחה לכולנו, חברים.

ולא להילחץ. יש מספיק מילים, חברים. הלב הוא אינסופי. השפה היא אלוקית. משפטים שעדיין לא שמע העולם מונחים, ממתינים, על קצה לשונכם היום, הביאו אותם לעולם! הוציאו את הברכה לאור מפיכם. זכרו, אנו, צאצאי יעקוב, כוחנו בפינו. והקול קול יעקוב.

והיצר הרע שבעניין, כלומר, המלכודת השרועה לפתח פיו של האדם, הם הדיבורים הרעים וכל דיבורי הסרק למיניהם.

ובראש השנה, כאשר האדם נידון, אומר הקב"ה: 'אמרו לפני מלכויות, זכרונות ושופרות כדי שתזכו בדין' (לשון הגמרא). כלומר, תארו באוזני, במילים דווקא, את שלושת עמודי אמונתכם, את יסודות השקפתכם. אמרו ואמרו, האריכו בפיכם, תארו בלשונכם את ציור עולמכם, עד כמה אתם חווים את כוח והדר מלכותי וחפצים בו, וכל זאת על רקע תקיעות השופר שמעיד על היראה והגעגועים שבלבכם. ואז, ודווקא כך, אדע שאתם חפצים שאמלוך עליכם, נאמנים בשליחותי, ואעניק לכם שנה חדשה, שנה טובה, כיד המלך!

וזה מתקרב, ולא מפחדים! (מתרגשים, כן) כי אנחנו מיועדים לזה.