חורף בריא! השם אורי ושירי! כ"ג תשרי. ר"ת: ג'ביע כ'סף! אסרו חג!

בס"ד

חורף בריא! השם אורי ושירי!

כ"ג תשרי: גביע כסף! הגביע הוא שלנו

על פי הספרים הקדושים גנבנו את הגביע בימים (האדירים) האלה מידי הסטרא אחרא בכבודו ובעצמו. הוא הגוזר צער ודיכאון על מיליארדי קורבנותיו ואנחנו יוצאים לחיים, חיים של מנצחים. מסתובבים כאן במגרש הבית של השקר והדמיון, שהוא כמו התפוח של שלגיה – מורעל מצופה בדבש – כן, כך העולם הזה. אם רק ליקקת – ניצלת! אבל אם לקחת ביס – אתה אצל המוות בכיס! כאן בלב התרמית והפנטזייה, מצפים אנו לבוקר של ירושלים שיפציע… ובינתיים שוב גנבנו את הגביע, את הדעת המחייה, שכולה שמחה, אור ושלום. ברוך אלוקינו שזכינו והשכלנו לדרוש אותו בהיותו קרוב והמלכנוהו, יד ימינו חיבקתנו וטיהרתנו ופרש עלינו את כנפיו ונצר את לבבנו כאישון עינו. אין לנו אלא לבקש, ולהודות ולהמשיך להתחנן: הושענא, הושענא כי צריכים כל כך הרבה ישועות כאן בעולם הזה, רשות הרבים המופקרת הזו, כל כך הרבה עזרה והצלה, אלא שיש לבקש כבנים יקרים המתרפקים על אביהם – אתה בחרתנו! שלא נשכח!!

הנה, הגביע שוב בידינו! התורה הקדושה בידינו! אצלה, בידה, הפקדנו היום (יום שמיני עצרת ושמחת תורה) את כל היראה עם הרחמים העצומים, השמחה, הטהרה וההתקרבות שעוררנו, שחוללנו, בימים האלה. ועמה, עם קדושתה, וכל השלל שגנזנו בה, אנו יוצאים אל החורף המתקרב, ויהי רצון שיהיה רטוב בחוץ וחם בלב. אמן.

וכעת, מעין חוויה, קוריוז: 

בלילה התעוררתי בשעה 3.00 בערך. תחילה לא ידעתי מה עורר אותי, ושכבתי כך, נע בין שינה ליקיצה. רגע בוהה בסכך כבחלום, נישא על כנפי הלילה, ורגע, נטווים שוב קורי ההכרה ומציירים את הסוכה כיצד היא שקועה בשינה עמוקה באפלה, ושוב הכל נמוג אל המצולות…

והנה, שמעתי אותו עוד פעם. הוא היה צף ועולה מתוך ערפל החושים וחוזר וטובע בין גלי השינה… עכשיו הוא נשמע יותר ברור, מגיע מתוך פרגוד החשיכה, מוזר, מרוחק אך צלול. הולך ומידבר בתוך צעיפי הלילה המכסים את הסוכה, לואט מתוך מעמקי השקט הממלא את הכול…

היה זה קולה של אשה צעירה, אולי אפילו נערה, שהיתה מדברת עם אמה בטלפון. מדברת ומדברת ללא הפוגה בשיח האינסופי הזה של בת עם אמה, עוצרת ומקשיבה, והשקט שב ומתפשט בכל ההוויה… ושוב נובע לו הקול מתוך החשיכה: מעיין של מילים, מילים, מילים, מפכות ללא הפוגה בטון האינטימי המוכר כל כך בקרב משפחות בהן הבנות נישאות צעירות…

ניסיתי להכיר מאיפה מגיע הקול, מאיזה חלון או מרפסת ובמי המדובר ולא הצלחתי. ואני הולך ונגמל מן השינה ומקשיב בשקט לקול האלמוני ההולך ומתגלגל ברוגע מונוטוני בתוך תעלומות הלילה, קולט באופן מטושטש שנושא השיחה הוא חיי הנישואין של הבת. ניסיתי לנחש איזו כלה היגיעה לביקור בימי החג לבניין שלנו או לבניין הסמוך, ולא היה לי קצה חוט. שמעתי, כנראה, גם את המילה 'רבנו' חוזרת ונאמרת כמה פעמים במונולוגים של הקול הצעיר, צף ומעורב באפילה כאילו החושך עצמו מדבר, ואמרתי לעצמי שכנראה מדובר בזוג ברסלבים ונזכרתי שאכן הלילה הוא ליל היארצייט של רב נחמן…

תחילה, חוסר ההתחשבות הילדותי הזה קומם אותי. איזו עזות לפטפט כך באישון לילה מעל כל כך הרבה סוכות הנמות את שנתן. קמתי, מתנודד מעייפות, והפשלתי את סדין הסוכה ואמרתי 'ששש…!!' בקול חזק מספיק לדומם כל אשר נשמה באפו ברדיוס 100 מטר, אבל מאומה לא קרה. לא נשמע אפילו היסוס בשטף הדיבור הנשי, הקולח ברוגע, לא רמז לעייפות או כוונה לסיים… נכנעתי ונשכבתי חזרה על המזרון, הבטתי בסכך והתחלתי להרהר…

הנה אני עפר וחוזר אל העפר, איך זכיתי לישון בסוכה? האין אלה חיים של הצלחה? וכי מישהו מכיר סיפור הצלחה גדול מזה? האם זה מין מעשה כשפים של כוח מיתולוגי קדמון, שבעיוורון מאיץ קריירה "רוחנית" אצל רבי-תאים חלבוניים הקרויים אדם? קשה להעלות דבר כזה על הדעת, נכון? אלא, מה? זו מתנה! יש מישהו שגאל את עפרי מאדמת שפלותו וגם מעלה אותו אל רקיעים של סכך…

ונרדמתי. אך קמתי שוב בסביבות 4.00 לפנות בוקר והקול עודנו מתנגן ברקע בלב השקט, כחלק מעצם הלילה… ושקעתי שוב בתנומה לא תנומה כזו שנמשכה עד אחרי חמש בבוקר ורק אז נוכחתי לדעת שזה עבר ושקעתי בעוד שעה של שינה בריאה… כשקמתי קיבל את פני היום החדש במלוא זיוו, אור המועד הציף את המרפסת, והלילה שעבר נשכח כחלום רחוק…

(מועתק מיומן חיים שלי)

אהרן בר