יום השישי, ח' תמוז, תלוי ופרוש על כל החושים. האם אנו בו, או הוא בנו? מה אתם חשים?
בס"ד
תשובה: הוא בנו. כי אומרים חז"ל: למה נקרא הקב"ה 'מקום'? כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ומכיוון שאנו בצלם אלוקים גם העולם שאנו חווים נמצא בנו ולא אנו בו, כך אני חוזר ומשכנע את עצמי. וכאשר מסתלקים אנשים מכאן עולמם מסתלק עמם, ולך תדע כיצד היה נראה עולמם זה שעכשיו כבר איננו… לו יכולנו לבקר בכל העולמות האלה…
ולאיזה עניין נוגעים הדיבורים האלה? תשובה: לדעת שאתה הוא המארח של עולמך ועליך לדאוג לו כמו כל מארח טוב. וכל אחד מאתנו הוא אדון על עולמו הקטן, אותו עולם שהוא חווה כרגע. וזה פירוש מאמר חז"ל: 'חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם': בשבילי – כדי שאתענג להיות מעניק חיים לעולם ומלואו זה, אעניק לו את אמונתי ואישיותי.
אז, בוקר נאה, תיהנו מן המראה, איש בל יתגאה, רק יעמוד וישתאה.
והנה תזכורת: כל ניסיון, כל כאב וטלטלה – הם רק כדי להגביר את הדעת הצלולה!
ומהות כל ניסיון: האם תעמוד לך האמונה להחזיק מעמד טיפ טיפה כנגד השכל "הטבעי" המזדרז "להבין" שכאן קורה משהו לא טוב, משהו לא בסדר. ואז, השכל הזה, אשר פרה ורבה בין הדינים, יחד עם האינסטינקט החייתי, ימהרו לאחוז בהגה ויגרמו לך להגיב כיצור סטטיסטי…
או, יתכן, אולי, שתצליח, ולו לרגע, לא להישאב אל תלמי המנגנון ולהאמין שעדיין השם לצדך ומוליך אותך דווקא דרך הסלעים המשוננים – אל ההימנונים. עמדת בניסיון?! מחיאות כפיים מכל היציעים!
מה, ראו אותי כל הזמן?
עצרו את הנשימה לכבודך, אדוני!
שים לב:
חיוך של אמונה, ניצוץ של בטחון,
אלומה של דעת, התגברות הלב באון,
מציירים את התמונה מחדש והופכים כל מצב לעת רצון.
צהלי נשמתי, צהלי ורוני – ברוך, שלא עשני אלקטרוני.