יום השישי בשבת, משמי שמים נחת, ג'ולת (ה)כ'ותרת בשבט!

בס"ד

שהחיינו וקיימנו והגיענו אל הבוקר הזה. הלוואי שנהיה בו אמתיים. זה תענוג להיות אמתי (רק לא גאוותן).

והאמת היא שאנחנו כל כך בעייתיים עד שזה מגוחך. אבל  באורח פלא אנחנו לא מתייאשים מסטירות הלחי שאנו חוטפים וכל פעם מתנערים מחדש ומנסים לעשות משהו, ואז כל כוחות התיקון והרחמים מזנקים לעברנו כמו צוות המכונאים שמזנקים אל מכונית מרוץ שיצאה לפסק זמן, ואנו חוזרים אל התהילה.

אמרתי שאנו בעייתיים באופן מגוחך, אז אני מוסיף שיותר מזה! אפשר ממש לצחוק מהטעויות האינסופיות שלנו, לצחוק אפילו מהניסיונות המטלטלים שלנו, ואפילו צחוק בריא! כי, שימו לב, ברגע זה ממש, זה התהפך לטוב! כי הצחוק יפה לכל וגואל מן המיתה. ואפילו שהצחוק הזה הוא יליד התסכול והשבר הרי שהכנות והענווה לצחוק על היותי חסר אונים כזה, תהפוך את הכול לטוב. הצחוק יהפוך את הבלגן לגן-לב. וזה פלא.

הנה, נפלתי שוב למאסר עולם. אבל אני משתחרר ממנו כל אימת שאני שר, אבל, הנה, אני נזרק שוב אל המאסר. איך זה קורה? למה זה חוזר ונגמר בתא המאסר? זה יכול לשגע פילים, כל שכן אחד שכבר חצי משוגע כמוני. האם יש איזו גזירה קדמונית (ששום דבר לא מדגדג לה) שעל פיה חלישות הדעת תחזור ותציף את הלב מידי יום? מן אפלה היולית כזו, שכל הדמעות הנופלות על הלחי אינן לגביה אלא רסיסי גשם הנוטפים על הרי הבזלת. מה קורה פה? איך זה שיסוד החושך בבת אחת מתגבר ודורס את החיים בלי למצמץ? אין ברירה אלא לומר שהקרב להתבשם מהניחוח שמעבר לפרגוד מתחולל כל הזמן ובמלוא הכוח… המלחמה לראות בבואה כלשהי של רקיעי הטהרה היא מלחמה המתנהלת נון סטופ על גדות בור הייאוש, תלויה על בלימה כזה, דחה דחיתני לנפול… ואז ברגע האחרון: השם עזרני. המלחמה לסתום את לחישות האימה של: זה לא זה… לא יהיה טוב… למה זה קורה..? התשובה להם היא: כלום! אני חייל של השם למרות הכל ואיך שאני, you have to be strong ככה נראית מלחמה! עד שופר הניצחון. הוא וודאי יישמע!

ויש גם ניצחונות נפלאים בדרך, יש! והם קורים בהפתעה, לרוב לאחר קריסה של כל החזית. האימה נועצת לפתע ציפורניה בלב ומבשרת שעומדת להיות כאן מערכת חורפית לעד – האופק משחיר לפתע… אבל אז – נס! רצון חדש להלחם נולד לפתע ושוב מלחמה! הידד! תשואות אהבה! הנה ידנו על העליונה! הנה, אנו זוכים לנשיקה אלוקית, נשיקה שמטביעה על הנשמה את חותם הקב"ה כמו השפתיים של הדודות על הלחיים בחתונות… ונראה שהצלחנו לרכוש איזה כלי נשק אמתי, מפתח זהב, נגד הפחד והיצר, אבל, לא! ממש לא! כמו דינוזאור שבוקע גדר של עיזים כך היצר מגיח לפתע ואונס את לבבנו אל רעבונו. חולי הלב לא נרפא… איזו פשלה. והרמקול בקרבך מודיע 'אתה יצור עלוב, משהו כאן רקוב, אתה נידון לאומללות, חייך מאוימים לגמרי וזה לא צחוק!'

אבל הקריאה: "השם הוא האלוקים" שוב גוברת בלב והיא ציר היהדות כולה. אסור להיכנע לנסיבות ולייאוש, ואני לא מאמין לרגע שאני רחוק מהשם, זה הבל. זו רק סחרחורת של כפירה, אכן, המצב לפעמים נורא, אבל הפה יפר את הגזרה, הוא ברשותי, הפה נשמע לי – יש לי את הדיבור! ואני פונה בדחיפות אל שריר פלאי בשם 'לשון' ומעורר אותו, או אותה: 'קחי אותי אל השם, עשי זאת, את יודעת איך… קחי אותי אל השם. אל תפסיקי'. ואני מדבר אל לבי… אני צועק אליו יתברך, אל צור לבבי…

ואני נזכר לפתע: כל טוב שאי פעם עשינו, עשינו עם חותם המלך. זה מהדהד למרחוק בעולמות מאירים, במקומות בהם הברכות מתעוררות להופיע. זה עובד! זה נצחי! כי אנו נחתמנו ביום הכיפורים להיות מלגיון הכבוד של המלך. אנחנו בפנים! לא משנה מה מצבנו כרגע, אנחנו לא בניוטרל! אנחנו קומנדו הקדושה עלי אדמות! כן, הקב"ה ברא מן יצור מיוחד כזה שמתלכלך בטינופת התאווה ובצואת הגאווה ובלב נמוג מחולשה, אבל זה לא מה שהלב באמת רוצה! לא מה שהוא רצה! לא יאומן! והמלאכים מקטרגים ומקטרגים על החורבן שבדבר, על התקלה שבדבר, על הצער וחילול השם שבדבר, אבל הקב"ה רוצה להושיט יד דווקא למתנדנד הזה, מתנדנד-חוזר ועומד-הזה, למחול ולעזור בגדול ליצור הזה… והיא תהילתו! וכך, ורק כך, מתגלים פני הרחמים…

וזה נעלם מאתנו לגמרי, עוצם הרחמים האלה. אבל לצדיקים גלוי הפלא הזה והם צופים בו (כל הזמן) ומספרים לנו…