יום השישי על כל המסך – נגילה ונשמחה בך! כ'עת ח'יה במנחם אב!
בס"ד
לאן נעלמים כל אותם ימים שהיו מלאי חיים? הרי היו כאן ימים אדירים שאפשר היה לעשות מהם מאות ואלפי סרטי אוסקר, היכן הם? האם הם קיימים באיזה אופן? או אולי כל מה שיש זה רק הבהוב קטנטן של הווה?
והיו גם ימים שאנו לא רוצים לזכור – מה איתם?
בכל אופן, הנה יום חדש! יום השישי כ"ח במנ"א. ראשי תיבות: כ'עת ח'יה. תזכרו!
כמה מאתנו חיים כאילו הכל כאן בלי כוונה?
וכמה קשה לכוון שוב באותם דברים שפעם היו משמעותיים בעינינו?
וכמה קשה להתחיל לכוון בדברים שאף פעם לא חשבנו שצריכים כוונה?
וכמה הרואי מה שקראנו אודות הצדיקים שלא עשו תנועה אחת בלי מודעות?
פרטים לאינספור נקבצים ונתלים על לב כל אדם, מתהדקים סביבו כאזיקים שמושכים אותו אל הדיכאון. רשתות של קורי שעמום נפרשות גם הם על הלב ודיבורים פצועים (בלי דעת) דוקרים אותו כמסמרים. דיבורים בלי אמונה, נטולי עצה, בלי תבונה, הופכים אותו לכרוב הגינה.
אבל אנחנו מכריזים על סיפור חדש לגמרי שמתחיל ברגעים אלה! סיפור שאינו תלוי בעבר, רגעים שאינם נובעים, אינם מתגלגלים, מתוך סיבות מוכרחות שקדמו להם! אשרי מי שנענה להזמנה: מתוך החשיכה כוכב עולה, עולם מתגלה, רצון חדש שוב את הכל ממלא, לבי פועם ומתפלא – מגילת חיי שוב נגללת, לבי עדיין מלא איוולת, אך נשמתי מהללת, היא רואה עולם עטור תכלת… רואה כיצד הבוקר עלה כתיקונו, המניין התקדם במלוא אונו אל זה שעוז וחדווה במעונו, לילה אל יום, יום אל לילה, זה אל זה קרא, עורה בן אדם למה תירא, ה' אתך בצרה! היום החדש שיצא על המדינה, נברא בהזמנה, עבור כל אלה שבתמונה, וכל הכוכבים שבמרומים, סובבים להציב גבול אלמנה, לבנות (לתלפיות) את נווה השכינה, לפאר את ירושלים קריה נאמנה…
אנו מכריזים על ספור חדש שמתחיל ברגעים אלה – רגעי התהוות מבראשית, כך מחייבת הבחירה החופשית! למי הנצו הרימונים, למי צלצלו הפעמונים, אצל מי נפקחו האישונים? אצל אלה שהיום מרגישים קצת שונים! הם אמנם מיועדים להישלח אל הדינים, אך רק כדי לדלות משם כמה פנינים!
כי יש לדעת: סוד הניגון בעולם הזה הוא שהוא כלוא בתוך רוח נכאים. רוח הנגינה שבקרב הימים ההולכים ובאים תמיד נמצאת במחבואים בתוך רוח הנכאים – כמו צלילי השיר הרבים לאין תכלית, הנעלמים בתוך עמוד האוויר שבחלילית. והנקבים שבחליל, בניצוח אצבעותיך, מבררים את נעימת הניגון כרצונך. נכון? דע שאותו רצון וכשרון יברר גם את השמחה הגנוזה בתוך הענן והערפל שבלבך. איך? על ידי דיבורים וגינונים של שמחה.
כי בוודאי שאני לא מבין את מה שעובר עלי, זה כרוך בסוד הגלגולים ותיקוני המחדלים, והללו מחוללים גלים בעולמות שמעבר לקפלים… לכן אני פורש מלעיין בזה ומשתדל להתפנות תמיד אל עיקר שליחותי: "עבדו את ה' בשמחה". וזה עובד! עם קצת ניסיון וסבלנות זה עובד. כמו למשל כאשר מחליטים להאט את קצב הלעיסה. לאכול יותר לאט, לחשוב על כל מה שנכנס לפה… נראה בלתי אפשרי בהתחלה, נכון? אבל מי שמתעקש, ממשיך לנסות, מכריח את עצמו לאנוס את טבעו השועט, בוודאי יצליח! או, למשל, כאשר מתחילים לעשות פעילות גופנית (כי אי אפשר למשוך כך יותר) והגוף לא זז, חורק, כואב, זה נראה הזוי שאי פעם גופי יהיה שוב שלי, אבל כולנו יודעים – אם הרצון עקשן וכופה את עצמו באומץ על הגוף, זה עובד וזה פלא! כך, גם, כאשר שורה רוח העצבות והדכדוך על הלב וזה נראה בלתי אפשרי לגרש אותה, אני כופה את רצוני על לבי ומתחיל לנגן – דיבורים ומחוות של מצב רוח רצוי (למרות שאין כיסוי) כי השמחה נחבאת שם בתוך רוח הנכאים ועד מהרה היא תתברר, תגיח מתוכה, ו… חזרה אל האושר.
דווקא מתוך המצב החולה, השמחה תתגלה, ומותר לך להתפלא!