מברוק על יום חשוק! מקדים, לחמדת ימים! ה' אלול, הקץ לכל תעלול!

בס"ד

חיוך חדש ליום חדש!

מי מוכן להודות שזה יום חדש, ושכדאי להרגיש משהו ואפילו לעשות משהו בקשר לזה? מתוך גלריה יפהפייה של אינספור נשמות זכינו אנחנו, כמה מיליארדים, לקום הבוקר עם לב ושכל ועיניים ודיבור, כלומר, נשמה הלבושה באופן פלאי בגוף! וכי זה לא שווה חיוך של התפעלות לדעתכם? אולי אפילו סומק של התרגשות? וודאי שאנחנו לא היחידים, לכאורה, השותפים בחוויה הזו הנקראת חיים. כי ברגע זה יש עולמות רבים הומים מחיים בצורות עצומות ורבות, ואנחנו גם לא הראשונים, לכאורה, שעברו את החוויה הזו, ואף על פי כן זה מרגש.

היי, למה אתה אומר 'לכאורה' פעם ועוד פעם? הרי פשוט שהמוני בריות נוטלים ונטלו חלק בנוף החיים?

אז אני אומר 'לכאורה', כי למרות שיש שפע רב של חיים בכל רבדי המציאות, הרי שהחיים שלנו עדיין נדירים ויחידים, עדיין מיוחדים ולמעשה בלעדיים כי הם אנושיים! וזה הבדל ענק משאר צורות החיים, ולכן כל השאר הם רק לכאורה 'חיים'. וגם יותר מזה: גם בקרב בני האדם עצמם אנו חד פעמיים לגמרי! הביטו בראי, אתם רואים מחזה נדיר: יצירה אלוקית נצחית בעותק אחד בלבד! לכן רק לכאורה יש עוד חיים אך למעשה החיים שלנו הם חד-קיומיים וזה מפחיד.

ומה עושים עם זה? מה שרוצים?!

שמתם לב שהשמים ניצבים בעמדת תצפית נוחה עלינו? גם השמים וגם הארץ יוזמנו לעלות על דוכן העדים בדיון אודותינו לגבי היום הזה, אתם מאמינים בזה? ולגבי היום הזה דווקא יותר מאחרים! כי, חברים, המשחקים האולמפיים שלנו עומדים להתחיל. אנחנו כבר בכפר האימונים. האולימפיאדה שלנו תימשך 10 ימים, מר"ה עד יוה"כ, ואחר כך יהיה שבוע אדיר של חגיגות הגביע!

אלה ימים נפלאים, חברים, חביבים ויקרים. עצומים במתנתם! הם נוראים! ימים שמי שמשקיע בהם מאמץ איזה שהוא (לו רק יהיה עקבי) ימצא עצמו במוצאי יום הכיפורים מאמין בתחיית המתים. מאמין גדול ונלהב של תחיית המתים. בלי ספרים, בלי סמינרים או פילוסופיה, הוא יידע! יידע נטו! שיש דבר כזה שנקרא להיוולד עם לב חדש. להיות אדם אחר. שמח, מלא כוחות, מלא רעיונות ושאיפות חדשות, מלא ביטחון ואומץ לב להתמודד עם כל אתגר, מלא רצון למצוא דרכים מקוריות להודות ולהודות על עוד אהבה ועל עוד ברכה שקיבל.

אין, אין, כמו מתנות חודש תשרי. זה מאור פנים מסנוור. אנחנו המאושרים באדם. איזה טיפול אדיר אנו עוברים בימים אלה. עד כמה נאצלת ונערצת התורה שנוקטת מבצעים כאלה שלוקחים את האדם, מבלי שירגיש, מעלה מעלה כל כך עד שגרונו נחנק כאשר הוא רואה לאן הגיע בנעילה… והנה, אנשים כבר התחילו לומר סליחות, מקבלים כמה קבלות קטנות, כמה מאמצים להיכנס אל האווירה הזו של הימים שבהם השם קרוב, נמצא מאוד. יחי הימים הגדולים האלה!

שלא נהיה, חלילה, כמו העלמה הצעירה המאוהבת בבקתה הבודדה, באישון לילה, מייחלת לדודה, משאת כל הווייתה. והנה, הוא דופק… הוא דופק: פתחי לי רעיתי, יונתי… אבל היא דווקא עכשיו נופלת למין טמטום של טעות מוכרת: לא בא לה להתאמץ… דווקא עכשיו. והרגע עובר…