יום השישי, כ'ליות ו'לב באלול – הזדמנות לעוד טלטול!

בס"ד

כ"ו באלול, ראשי תיבות: כליות ולב

הקב"ה בוחן כליות ולב – וזו תחושה יסודית בנפשנו. אנחנו מסתובבים עם זה כל הזמן. אבל כמה נפלא לזכור שיש לידיעה הזו שני גוונים, כלומר, היא עובדת בשני אופנים: אופן אחד הוא שאני מאמין שהקב"ה וודאי מכיר ויודע את הגיון לבי הנסתר מעיני כל (ואומלל יהיה חלילה לנסות לגנוב את דעתו ולהסתתר מאחורי הצטדקויות שווא) וחייב אני לטרוח ולשמוח בחלקי הטוב כל הזמן כדי שריח ניחוח יעלה מלבי הלוך ועלה…

ואופן שני הוא שעלי לשנן לעצמי שעיניו הבוחנות כליות ולב (באלול) רואות ויודעות שאני באמת רוצה אותו, שכואב לי על הריחוק שאני מתרחק ממנו בגלל הפשלות שלי כל הזמן! הוא מרגיש כמוני כיצד אני מצטער כאשר אני בוגד בצלמו, כאשר אני מעדיף את כבודי על פני כבודו. הוא יודע מקרוב כמה אני כואב את חולשות לבי, את חולשות האופי שלי ובוסר המידות. הוא מביט כל הזמן כיצד אני מנסה לשים בפינה את כל מה שלא בסדר ולשמוח לפניו עם מה שבסדר!

וזה גם עניין הקול הנדיר הזה של השופר. הקריאה הנואשת, הזועקת, הזו לעזרה בלי מילים. הקול שיודע להביע באמת עד כמה לא זה מה שרציתי, לא זה מה שקיוויתי, שתכננתי… ושאני עדיין רוצה אחרת. פשוט נפלתי למין אפטייה וחשבתי שאין כבר מי שישמע, שיידע, שיכיר. והנה, יש! יש 'שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים'.

היצר הרע ינסה באופנים הכי גאוניים לצנן בקרבי את האמונה: שהשם רואה שאני רוצה אותו גם כשלא הולך לי, רואה שאני מתגעגע. רואה שאני שונא את הזלזול וקלות הראש, רואה שאני לא מזיד. הוא צופה כיצד אני מובס בסיבוב אחד סיבוב אבל איני נוטש את המערכה. אין לי אור אחר בחיי לולא תקוות רחמיו ואהבתו…

והמלחמה הזו – להמשיך ולזכור את האמת הפשוטה הזו – נטושה לחיים או למוות, כי ברגע שאני מפסיק להאמין בה אני מועד לצלול אל לוע הייאוש המשייט לצדי פעור פה כל הזמן.