שליחות כמעט בלתי אפשרית! (תש"פ)
בס"ד
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – להיות זהיר בשמירת הבריאות – זו מידה של בגרות. זו מעלה גבוהה בעבודת השם ואין חיובה כשאר החיובים. זו מדריגה של הבנה שעולמו של הקב"ה עוטה מסיכה כבידה והאמת שמאחורי חזיון החיים מסתתרת בו להפליא, עד כדי כך שכל עוד אין אנו אנוסים, אנו מחויבים להתקשר עם העולם באופן של נושא הפכים! כלומר: למרות שהכל בהשגחה ישירה ואין עוד מלבדו – ולכן תפילה ואמונה הם המפתח אל המציאות – הרי בו בזמן כל זה הוא בהעלם גמור, העלם פלאי ואמתי, והעולם כמות שהוא מצריך התייחסות בוגרת ואחראית: חייבים לגשת אל כל ניסיון בהתאם למקובל, להגיוני ולסביר. כלומר, בהתאם לשיקול הדעת הארצי. זה רצון הי"ת הנעלם מאתנו. ועדיין עלינו לזכור היטב שאנחנו עם שיצא ממצרים ויודע את האמת הגמורה, האדירה (למרות שהיא כה מנוגדת לעיניים) שאין עוד מלבדו! אתה הראית לדעת… והשבות אל לבבך… אלוקים אדירים! איזה תפקיד יוצא דופן ומלא הוד והשתוממות זה?! לא יאומן!
כך וודאי היה עם נסיון הקורונה. ההתמודדות אתו (ועם כל ניסיון) מצריכה מצב בנפש של שתי ידיעות הפכיות (ושתיהן וודאיות) לגבי מציאות אחת! מצד אחד זהירות יתירה והערכה נכונה של הסכנה – ללא קלות ראש הנובעת מייאוש ופטליזם חס ושלום, אלא סבלנות, ונחישות לצלוח את הסערה בשלום על פי השכל המקובל. ומצד שני: ביטחון. מנוחה ושמחה לדעת שאנו מביטים כל העת, בכל מקום, בכל נוף צבע וצליל, בפניו האוהבות של הקב"ה ואין לנו אלוהים אחרים על פניו. רחמיו מחיים אותנו מנשימה לנשימה בהתחדשות רצונו ובחירתו בנו, ולא יאונה לנו כל רע.
וגם הירא ורך הלבב – זה אשר קרקע העולם המוכר נשמטה תחת רגליו באירועים האחרונים – הקב"ה בוודאי לא יניח לו להשתתק מאימה, ח"ו, אלא יעורר בו רצון ומחשבות להמלט מן המצב הזה… יעורר בו הבנה שהוא סה"כ נקלע לאזור של דינים, למסלול קיומי שבו יש דמיונות ופחדים והמון בהלה, שאין בו אור מתוק לנשמה, אין מרפא ללב, והוא חייב לצאת מהמקום הזה אל מקום החיוכים, מקום האומץ והתושייה. זה כמו מזג האוויר – פעם מעונן ופתאום יוצאת השמש! פעם אפור, מטפטף וקר ואתה מכונס בעצמך והמעיל שלך הדוק סביב האזניים, ופתאום – נפלא! מתוק האור לעיניים! ומצב הרוח ממריא… כך גם לפתע מגלה הקב"ה לאדם (המשתדל) שיש שמש יותר גדולה מזו שעל הדשא וההרים, יכול להיות שזו השמש הגנוזה, למשל, באותיות: שהאותיות, כביכול, מסתירות אותה מאחוריהן, אך כאשר אתה מתבונן בהן עם מעט תשומת לב, היא יוצאת לפתע על הארץ הפנימית – הלב והנפש. זו שמש הגאולה הפרטית של כל אחד, כאשר הוא מבין פתאום שהוא צריך לצאת מהאזור הנגוע אל מקום צהלה וידידות… באמת, המעטפת הפיזיקלית של העולם כבר חולה, נגועה, צריך לטהר אותה עם רוח ענווה, רוח רחמים ושמחה, וכל אחד מאתנו אמור להיות פועל חרוץ לחולל את השינוי הזה. מאירה לו לפתע האמת שהעולם גדוש בסכנות, כל כך הרבה מהן – אינסוף ממש! ומכולם הקב"ה מצילנו כל כך הרבה שנים – הוא וודאי ימשיך להיות נאמן באהבתו!