בוקר טוב (ושבוע טוב) של חודש טוב! שיהיה חודש מאושר, נתקדם אתו כמה שאפשר! יום ראשון, ל' במנ"א אדר"ח אלול!
בס"ד
נפל לי האסימון בנוגע לאחריות שלנו לסכנה המאיימת על החברה כולה עקב הסחרור של 'שכחת אלוקים' הפושט בכל. השכחה הזו מביאה את העולם להעדר רחמים, להעדר אור הנשמה באופן נורא – כלומר, למצב, בו נבלעים צוויי המצפון ורגשות הרחמים בתוך נבכי החומר ואנו נכנסים אל ימים של 'אין אלוקים', ימים בהם הנפש מתחננת לעזרה ודועכת למוות בין הסורגים והדינים. רע שהולך ומדרדר אל תוקף העריצות הנוראה של העיוורון, השם ירחם. שמעתי פעם, או קראתי, משהו מעביר צמרמורת: 'כל החומר שבעולם אינו אלא רוח (לשעבר) שההרגל המית אותה'.
האחריות היא גרנדיוזית: אנחנו היחידים הנופחים חיים, נופחים נשמה בתוך המוות הפיסיקאלי הזה. בלי מאמצינו החום האנושי הולך וקופא. זה מה שהתכוון האדמו"ר מחב"ד זצ"ל באומרו באחד ממכתביו שאין חיים אנושיים בשום מקום אחר על פני הקוסמוס. כי התורה, הוא אמר, ניתנה רק כאן. זה פסוק מפורש: 'לא בשמים היא'. כלומר, אין תורה בשום מקום אחר אלא כאן. ולכן, אפילו אם היה יצור אנושי באיזשהו מקום אחר הוא היה נבלע למוות בתוך היסודות הגשמיים. בלי התורה הוא לא היה נשאר אנושי, הוא היה מאבד את הרצון לעשות טוב ולאט, לאט היה מפסיק להיות בן אדם, לא היינו מזהים אותו כאדם אלא כיצור מפלצתי. יצור כזה אולי באמת קיים, ר"ל, ואולי אפילו נפוץ באוקיינוס הקוסמוס, אבל זה לא אדם. כי בלי התורה, צלם האדם הולך ונעלם, מעיינות הטוב שבו הולכים ומדלדלים עד כי חדלים להתקיים. עולם בלי רחמים – הוא הגיהינום.
כדי לחזק את רוחנו, אנו, הדבקים בתורה, הנה כמה עיקרים לשנן בקול רם כאשר דעתנו נחלשת ואף צונחת, ר"ל:
א. כל הפחדים והחרדות הם הבל! זה ניסיון. זה דמיון שעובר. בבוקר זה יהיה כלא היה. החזק מעמד. לא גזרו עליך עשרים שנה בסיביר. זה יעבור! זה יעבור!
ב. אני שליח להיכנס למצבים של אפס רחמים, אל מצבים של בלהה… שליח, לא קורבן! אין כאן קריסה. לא זוועה של תוהו פסיכוטי. זו שליחות! נשלחתי אל איזה נוף אומלל, אל איזה מצב רוח של דכדוך, או אפילו ייאוש, כדי להמתיק אותו ולהחיות אותו עם אמונתי, כלומר – עם התחינות והתפילות. שליחות כזו מתחילים תמיד בלי לב, עם תהום של חרדה, עם הסתר בתוך הסתר, ואז: 'האמנתי (האמונה חוזרת. איך? מתי?) כי אדבר'. כאשר אני פותח את פי (על כורחו של לבי) ומרבה לדבר. וזה פלא.
ג. יש בי עדיין ציור של אחדות, איזה 'אני' שמודע לקיומו. לבי עובד, דמי זורם, אברי נשמעים לי, אני עדיין משתתף עם המציאות בצבא רב של פרטים למרות מצבי הירוד… אז אני אומר לעצמי: 'אני יודע שמעט החיים האלה שעדיין יש בי זה הקב"ה, והוא אתי! זה הוא! כי אין שום אחדות בכל רמה שהיא בלעדיו, לכן אני לא לבד! לא לבד! אייכה?!'
ד. כלום לא זכיתי להיות בן לעם הקדוש הזה אלא על מנת שאהיה פרוש מן החששות האלה?! נאמר בפרשת שופטים (פרשת השבוע): 'ואתה, לא כן נתן לך השם אלוקיך', כלומר, אתה, אל תשמע אל מעוננים! ולא אל קוסמים ולא אל פחדים ולא אל הדיכאון!
ה. להאמין בניסים פירושו: להאמין שהשם – יעזור לך! להאמין שבאמת תצא מהסבל והניסיון שכרגע נדמה לך שצריך נס כדי שתצא ממנו, האמן שיקרה הנס הזה! האמן שאתה מרוויח מאוד מכך שזרקו אותך אל העיוורון הנוירוטי, האנציקלופדי. דע שהירידה שלך, הצער שלך, יתהפכו בוודאי לאיזו מתנה, לאיזה משהו גנוז. האמן שיקרה הנס הזה! זה נקרא שאתה מאמין בנסים.