מענה ליונה
בס"ד
הלו יונה, לא יאומן אבל עשית זאת. הנה אני יושב וכותב למרות שחשבון הזמן אצלי במינוס אדיר.
מה שלומך, מה שלומך יונה'לה, קשה לי כל כך להימנע מאיזה חצי מילה חמה וגם הרבה יותר, כל כך יקר לי החותם שאותן שנים הטביעו בנו, אבל אני מושך ברסן רצונותיי ומגיע לעניין.
שאלת אותי אם השתנית לאחר כל כך הרבה שנים שלא היינו בקשר, והערת שכנראה אני לא השתניתי וככל הנראה בני אדם לא ממש משתנים, ושאלת אותי מה דעתי על זה.
ואני חשבתי אחר כך על הדברים האלה . (יש בני אדם זריזים מאוד במחשבתם, הם רגועים, כלומר, בריכת הנפש שלהם שקטה, המים צלולים, הם רואים מהר. אני, לצערי, לא כזה, נפשי נלחמת בעשר חזיתות, לכן אני אטי מאוד במחשבתי. לא שטחי, ב"ה, דווקא יסודי, אבל לא מייד. לכן בדרך כלל אני צריך פסק זמן כדי לצלול אל איזה נושא ולעלות פנינים ששוות התייחסות).
ובכן, כל הבשורה של התורה היא שאנשים בוודאי יכולים להשתנות, ולכן, חובתם להשתנות.
התורה, כידוע, דורשת מאתנו לא רק מעשים אלא גם, ובעיקר, את הלבבות[1]. זה בהכרח מחייב שינוי ואפילו מהפך של ממש כי 'לבנו הקט' עדיין רחוק מלהיות ייצוגי. לרוב הוא נגוע בהרבה סוגי דלקות, חלקן כרוניות.
לכן הקב"ה חוזר ומתרה בנו, משדל, מבטיח, מאיים, 'מעניש'[2] ,שולח נביא אחר נביא, ואחר כך צדיקים, דור אחר דור, מודל אחר מודל, כדי שנראה ונלמד ונשתנה ולא נשאר חומר גולם, אלא נאיר כולנו ככוכבים בשמי ירושלים של מעלה.
אבל צריך לרצות את זה מאוד. צריך לרצות להשתנות עד כדי כאב. לדעת שבלי זה אין לי חיים. ואז, באמת, זה קורה. לדוגמא:
מה עושה אחד שנדלק לפתע על כדור פורח? הוא נתפש חזק על זה. כל היום רק זה. הוא רוצה שיהיה לו כדור פורח והוא יעוף איתו לכל מקום. זה בוער בעצמותיו. נו, מה יעשה? הוא בודאי יתחיל לקנות מגזינים שמדברים על זה, יתחיל לחפש באינטרנט מורים, מכונים, קורסים, יצרנים…
כולנו יודעים שאם הרצון שלו אמיתי הוא יגיע לזה. אנשים הגשימו חלומות הרבה פחות אפשריים.
כך גם צריך לרצות להשתנות.
אבל רוב בני האדם לא עד כדי כך רוצים. הם מעדיפים לגרור את המוצר המקורי משנה אל שנה ומנוף אל נוף. כל זמן שאפשר להסתדר ולמצוא פתרונות ביניים הם יעשו זאת. זה הרבה יותר נוח ולימדו אותנו הרי שנוחיות זה העיקר…[3]
אבל לעיתים קרובות הקב"ה לא נותן לנו ברירה והמצב הופך להיות: להשתנות או נוט טו בי!
מה שברור הוא שתכלס, בשטח, בחיי היום יום, אנו לא מקבלים מהשני טענות של "זה מה אני! קבל(י) אותי איך שאני!"
זה אולי נחמד לסרטי פלירטוטים או לשבועונים של בני טיפש-עשרה (כאשר מדובר בדברים לא באמת חשובים) אבל כאשר זה נוגע לדברים שהם העיקר, ובמיוחד כשמדובר במישהו שהוא חשוב לנו, אנו דורשים שנוי! אנו גם יורקים להבות של אש אם זה מתמהמה. אנו רוצים, לפחות, לראות רצון אמיתי, מאמץ אמיתי, להשתנות.
ויש גם מידות טבעיות מוצלחות, למה לשנות? כל אחד קיבל כנראה אותו מספר קלפים מן השמים, אחדים מהם יצאו דווקא מוצלחים, רק צריך ללמוד לשלוף אותם במקום ובזמן הנכון ואפשר גם לצחצח אותם עוד יותר.
השינוי הרצוי קורה כאשר האדם חווה איזו חוויה אמיתית, פוגש במישהו מיוחד, או עושה מעשה טוב במסירות נפש… הוא פתאום מרגיש שיש לו כנפיים, הוא שומע את הפעמונים מצלצלים אליו.
אם התמזל מזלו והוא נפגש באנשים שדנים אותו לכף זכות הרי האהבה הזו, ההתייחסות האנושית הזו, עושים פלאים. זה ישנה אותו. הוא יתחיל לזוז, זה אחד הפלאים שבחיים. האהבה היא גואלת. האדם מגלה לאורה את מאגרי הטוב שבו והלב מעפיל מעלה מעלה. ואז, לב חי באמת יכול להעלות את העולם כולו איתו.
ישנה, כמובן, גם הנקודה שהזכרת (שנאמרה מפי חז"ל בגמרא) שישנם כמה תכתיבים, הנקבעים על ידי המזלות, שאותם לא ממש ניתן לשנות אבל ניתן לתעל אותם לטוב. כלומר, לעדן ולהמתיק אותם על ידי שמעתיקים אותם אל הצד החיובי של הגדר.
ולבסוף, השתנות צריך למדוד במילימטרים. ואפילו לא צריך למדוד, אלא להאמין שזה קורה וזהו. כמו בתהליך הגביהה של האדם. שם, מה שדוחף זה ההורמונים וכאן זה הרצון. אנו חוטאים לכל האנשים שכל הזמן מתאמצים להשתנות באמת אם אנחנו דורשים תוצאות בסגנון הסרטים. השתנות זה משהו אמיתי ומשהו אמיתי קורה בדרך כלל במסתרים מבלי שנדע כמעט על קיומו. רק באקראי אנו מופתעים לגלות שאנו מגיבים או מתנהגים אחרת, וזה כיף.
המחשבות האלה צריכות עדיין הרבה ליבון, הן רק רסיסים. בצוותא ובישוב הדעת אפשר להתקדם אל מסקנות יותר אמינות אבל למי יש זמן לזה, כל כך הרבה צריך להספיק. אבל היה כיף לכתוב כי את עומדת לקרוא את זה. רוני.
[1] ואהבת את השם אלוקיך… ואהבת לרעך כמוך… והיית אך שמח…לא תיקום ולא תיטור…לא תירא מהם…ועוד הרבה דברים השייכים ללב.
[2] מה טעם להעניש מישהו שלא יכול להשתנות? או לאלץ מישהו לעשות דברים כנגד טבעו וברגע שרק תרפה ממנו ישוב למצבו ה"טבעי"?
[3] איכס