אין יום אחר, אין כלום…הכל נגוז ואיננו, רק היום הזה בינינו!

בס"ד

יום שממרומים שלוח, עם רשרושי עלים ברוח, וגם ריחות של עצי תפוח, ימים ואגמים, ואנו משתוממים.

הנה הוא, יום מיוחד, הגיע לראש המצעד! מצעד הזמן והשגרה הצועדים בד בבד, אבל הם מקפצה אל עוד מימד, ששם הדברים קיימים לעד… 

זה כל עניין ספירת העומר! שיהיה כל יום מנוי ושמור אצלי כיום שבו כן חטפתי משהו, כן זכיתי בעוד נצח. למרות שההרגשה היא שהוא הלך לאיבוד. שהוא עוד החמצה, עוד תבוסה. לא! אני סופר ומייחד אותו בדעתי ונותן לו מקום בלבי למרות היצר, "המת המאותת", המנסה לטשטש את האמת, הענקית הזו, שהיום הזה היה ונברא, התנוסס בארץ החיים ועשה את שלו… "הוא" רוצה לשכנע אותי שאני לוזר. אבל אני לא 'סופר אותו', אני סופר את העומר!

אני סופר ימים לקורבן מנחת השעורים שהקרבתי יום אחר שיצאתי ממצרים. יצאתי מביצת הטבע הבולעת אל מצולותיה את כל סביבותיה, והנה אני מביא אל מזבח הקב"ה מאכל בהמה, סמל לאי הדעת, לחסרון הדעת העצום המצוי בי, אבל אני סופר ימים של שמירה על הליכותיי שתהיינה הליכות קדושות, כי יצאתי ממצרים, מאימת העדר הדעת, ואני רוצה להתנהג היפך הבהמה, ואני הולך ונמלא צימאון עצום לדעת, ייחול גורף ללב של אדם! "אדם ובהמה תושיע השם", ואני סופר ומייקר כל יום ויום, כיום של מהפך, תהליך אלוקי של מטמורפוזה, מבהמה לאדם.

היום שבועיים לעומר! והם מנויים וספורים באוצרותיי!

הבה נזכר, מה החווייה הכי גדולה שהיתה לך בחיים?  קח זמן, קח זמן.

אה, well , זו שאלה בלתי אפשרית, היו כל כך הרבה…

נו, אם היו כל כך הרבה אז יהיו עוד! נכון?

מישהו מוכן להתחייב שלא תהיינה הפתעות נפלאות ביום הזה? לא. נכון?

אלא אני מתעקש לחשוב חיובי גם כאשר לא בא לי, אחרת אני נבלע בנוף הפיזיקלי!