אם באחת השכונות ככה…

בס"ד

יום ראשון בלילה. מוצאי ל"ג בעומר תשע"ז

ההדלקה עם האדמו"ר מסאוואראן

רגלי פשוט לקחו אותי לשם. לא ממש ידעתי שיהיה כה מתוק אבל כאשר התקרב הזמן, "משהו" לקחני מביתי, והנה ואני הולך בהתגברות החשק של חי הנושא את עצמו, חי המריח את המים… רציתי דווקא אותו מכל המדורות כי קראתי (בעלונים לשבת) דברים יפהפיים משיבי נפש שהוא כתב, והתעורר צמאוני להכיר אותו יותר, ברוך מקיץ נרדמים.

מרחוק שמעו הדים של רמקולים… כשהגעתי למקום היה שם – ברחבה שלפני בית הכנסת 'דבאח' – ציבור דליל ואורגניסט… על המיקרופון היה זמר צעיר, חסידי, בעל קול נעים שעיטר את האווירה בטעם טוב ולשם שינוי לא היה רועש מדי… אני עקבתי בעניין כיצד הם היו מכינים את הכירה בעלת הפתילה הכבירה. זה היה דוד ענק כזה שבמרכזו היתה כמין חצובה מעצים וסביבה הם היו כורכים ריפוד עבה של צמר גפן, שכבה ועוד שכבה, חפיסה אחר חפיסה – הכל במבנה של חרוט אבל בלי שפיץ אלא כיפה עגלגלה. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה. על זה הם החלו ליצוק אין סוף בקבוקי שמן, לא יאומן כמה, עד שנספג הצמר גפן היטב, היטב, ואז הם הניפו את הדוד והיניחוהו על פיגום מברזל בגובה הכתפיים, והיו שני ספסלי בית-כנסת בצדו עבור המדליק… הם היו מזמינים את הקהל (שהחל להתגודד) לרכוש בקבוק וליצוק עוד שמן כדי להשתתף בהדלקה לכבוד רבי שמעון.

כל זה נמשך ונמשך מעבר לזמן שהם פירסמו, ואני, שתמיד לחוץ בזמן (טרף קל ליצר) התחלתי להרהר כמה זמן אני מקציב להם, אבל הנה מכונית צנועה מגיעה ומתוכה יוצא… האדמו"ר. הוא נראה צעיר, גבוה, נמרץ, אישיות קוסמת, וניגש היישר אל ההדלקה. הוא הוסיף גליל צמר גפן משלו וגם בקבוק שמן ועשה הכל מהר בלי לעשות מזה עניין וקודם שהדליק הסתובב אל הקהל שהלך ונאסף סביבו, ועשה תנועות חביבות של שמחה ודילג כמה דילוגים שמחים מבטיחי טוב וכולם הגיבו בשמחה, בבת אחת! היה ברור שכולם, בלי אומר ובילבול, מרגישים אותו דבר.

ואני ראיתי שהיגיעו לשם כל אשר לבבם – כפי הרגשתי וידיעתי – ער ומייחל אל השם באמת. איש לא נעדר: ליטאים מובהקים, ספרדים שורשיים: החיישנים של הנשמה מרחרחים את התורה והרגלים כבר נקלעות לשם איכשהו. היו גם הרבה צעירים שלא הכרתי שלא נראו חסידיים דווקא. הם בעליל היו מיועדים מן השמים לשמחה המיוחדת הזו, אשריהם. איזה מחזה מתוק של השגחה זה היה.

והוא החל להדליק, נוגע עם האש פה ופה, והלהבות מתחילות לעלות וזה לקח לו כמה דקות… וכאשר הלהבות אחזו לגמרי בפתילת הענק הוא החל לנתר למולן בדביקות רעננה, צוהלת, פנימית כזו, וכולם בבת אחת השתגעו מרוב שמחה, ומעגלים ספונטניים נוצרו והשמחה נבעה ונבעה, בפשטות נפלאה, עולה על גדותיה… ואני הייתי מביט היישר אל הלהבות ולבי נשאני אל תוכן הלוהט ודמעות של כיסופים אמתיים סוף סוף על לחיי, עונג מסחרר של התרת הספיקות. זהו. זה זה! את זה אני מבקש! ושלא ייגמר לעולם. וכל השאר הבל ושטות. חבל על הזמן והכוחות שנוזלים לאיבוד בכל הניסיונות החוזרים ונשנים לגשש ולוודא… הנה, יש לי את נועם השם שוב… תודה, הו, תודה.

כחצי שעה הייתי שם בין המעגלים, והאדמו"ר רוקד כאחד מכולם בתוך עם השם, והיה משיב מאיזו נקודה שעל פני המעגל את הרוח שמלבה את האש שבתוך הלב…

ואז הזמן דחק בי, וגם פחדתי שאנו נושמים שם יותר מדי פיח – ענן סמיך היה מיתמר אל על ללא הפוגה – ופרשתי. והודיתי לקב"ה כל כך על החסד הענק שעשה עמי. כיצד נתן בי חיים עצומים וקדושים כאלה. אין כמו הרשב"י! אין כמו ישראל וההוד שבהוד! ואם כך ברחבה קטנה בשכונה קטנה מה קורה שם במירון, חשבתי… או, הו!

והאדמו"ר מסאוואראן? ובכן, הוא אצלנו בשכונה. אותן רגליים שלקחו אותי אל רחבת ההדלקה תיקחנה אותי, מן הסתם, אל בית מדרשו הצנוע. אמן.