יום רביעי, מלא סודות. משאלות הלב יוקדות! ט' באייר – ט'הורים!

בס"ד

הנה, חלפו, עברו הדאגות וההיסוסים בעניין: "היש ה' בקרבנו אם אין".

ראינו שבחרו בנו, ראינו שאהבו אותנו ורצו בנו, ראינו שהשם בקרבנו חי וקיים, גואה ומשתוקק, אז מה הקטע שלנו? אחרי הפסח והמניינים המשוררים, אין מצב להיות שבורים, אלה ימים כבירים, חברים! קבלנו אור ירוק וגם דחיפה במעלה המדרגות – לשאוף אל הפסגות.

אז מה, זה תלוי רק בנו?!

לא, בסין ובקוריאה!

מה הקשר?

אז מה הקשר לכל דבר אחר?! ראינו בפסח שאין עוד מלבדו, והוא קורא לנו בתורה כינויי חיבה: בני בכורי, עמי, צבאותיי. וגם מעניק לנו את 'אביב השכונות' (אביב תש"פ, מנייני המרפסות), אפשר ממש להסמיק.

ועוד משהו רציתי לומר לכם (עוד לפני שבועיים) שבשבוע השני של הספירה היינו בספירתנו מטהרים ומגביהים את ה'גבורה שבגבורה', במילים אחרות, יותר מובנות, את 'היראה שביראה'. ואני מבין זאת לעצמי: היראה שמא אני לא מספיק ירא. אותו רצון שאזכה להיות ירא רק מהשם, והיראה שאני עדיין לא מצליח להרגיש כך. וזמן הרבה אין, ולבי ממאן.

וכבר ספרתי לכם שהרב נוח וויינברג זצ"ל היה אומר ש 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', הכוונה: שכל מאווייך ובקשותיך אכן תלויים בהחלטת שמים אם לתת לך או לא (כי אולי זה לא מה שאתה באמת צריך). מה שאין כן יראת שמים. אם את זה אתה רוצה, אם לזה אתה מקווה ועל זה אתה מתפלל – אי אפשר למנוע ממך את זה! אתה תקבל יראת שמים! נפלא מאוד.

אבל שמעתי בשם הרב וולבה, וגם שמעתי מהרב ברוודא (ושניהם כבר: זצ"ל, לצערנו העמוק, וחסרים אנו אותם מאוד) שבדור הזה לא מדברים דבורי יראה. לא מזכירים מידת הגבורה והדין כמעט. אין כלים לקבל את זה. אנחנו שבירים ומפונקים עד כדי מיאוס והפסדנו את האפשרות להתחזק ולהתעורר על ידי היראה. השם יתברך יביא אותנו על מקומנו בשלום עם משיח צדקנו ברחמים. אמן.

ואחר כך, עד מוצאי שבת, טיהרנו והגבהנו את ספירת התפארת, כלומר, את הרצון שלנו להתפאר, ולהתפעל ולהתמוגג רק מהשם יתברך, והשבוע זה כבר שבוע הנצח שבו אנו מעלים ומגביהים את להבות האמונה והביטחון שבנפשנו. וקראתי פעמים אחדות באיגרות של הרבי מחב"ד, זת"ע, שכתב לאלה הרחוקים מתורה ומצוות ומתעניינים בזהותם, מנסים להקשיב מה אומרת להם יהדותם, מנסים לרחרח מרחוק את עולם התורה, שהדרך הנכונה להתקרב אל הקב"ה היא להתחיל לקיים מצוות בפועל. כך היא עצתו של דוד המלך: 'טעמו וראו כי טוב השם'. חבל על ההיסוסים וההתלבטויות, הדיבורים לא יפתרו, לא יביאו אל חפצם, לא ממש יעזרו כאן, אלא מה? טעמו וראו: עשו והיווכחו. עשו ותיראו מיד שמדובר במתנה אמתית. בדרך שכולה חיים. מי שטועם, כבר יידע להבא להבדיל בין הנאה של חולין: שכלית, חושנית, או אפילו רגשית, של העולם הזה, לבין התענוג הטהור, דרישת השלום מן הנצח, שמקבל מקיים המצוות.

באמת הרבי צדק! כך, ויותר מזה, מרגישים בהתחלה אותם שבים בתשובה המתקרבים אל עבודת השם. זה חלומי. זה מטיס. זו חווייה השמורה לעלית של הנשמות, אבל היצר נכנס למתכונת חירום ומוצא עד מהרה דרכים לצנן את כל העסק, והוא מצליח בגדול. אבל זה רק לזמן מה, עד מהרה הנשמה מוצאת דרכים להחיות את עצמה…

באמת, אין שמחה בגשמיות. אותו מגושם הלועג לאדם המאמין, הוא אמנם מרוצה וטוב לב כרגע, כל זמן שהולך לו, אבל עד מהרה מתחיל להיות לו יותר קשה ויותר קשה עד שנהייה אצלו בלגן רציני ואז הוא מתחיל לחפש נחמה, הולך ומחפש, עד שמגיע אל מעיינות המרפא של דברי הצדיקים. הם, ספריהם, דבורי תלמידיהם… עולם חדש נולד אצלו ועלתה השמש על נוף מבטחים.