הייתי מאושר אותו בוקר

בס"ד

קוריוז מאחד מימי המועד ('יומן חיים')

הייתי מאושר אותו בוקר ואספר לכם מיד למה. אך קודם אומר שאני מניח שהיה לי קצת ברק בעיניים כאשר עברתי דרך התחנה המרכזית אל כיוון גבעת שאול. ולמה לא? במסעדות היו עדיין מגישים ארוחת בוקר לאלה שקמים טיפה מאוחר (בני מלכים, לא?) ומזג האוויר היה כזה, שכל אחד מאחל לו ולאוהביו: האביב בעיצומו, השמש רכה, לא משוגעת ממימן והליום, נותנת אור צלול מהאלבומים של הציירים האידיליים ורוח נעימה מארצות האביב היתה נושבת… ירושלים היתה שלווה ורגועה כאילו היה זה יום ששי בבוקר – מעט אנשים, מעט מכוניות, מעט רעש, כמעט שאין עצבים, אין הסחת דעת ממה שבאמת קורה, מזה שאתה חי והמועד סביבך…

ואז שמעתי אותו.

בהתחלה לא ממש שמתי לב. זה היה רחוק מהעבר השני של הכביש, מהרחבה שליד הכניסה לרכבת החדשה. משם הגיעו צלילי פסנתר. הם היו עמוק ברקע ואני המשכתי הלאה מהם עד שהבנתי שאני שומע מוסיקה יפה. וזו לא היתה טכניקה מסחררת של כשרון וסינכרוניזציה, לא קצב מפליא, אלא אקורדים פשוטים בטעם מתוק. מוסיקה שאני פשוט אוהב, מבחר צלילים בינלאומי כזה השווה לכל העמים והגילים, ניגון ערב לאוזן ועוד ניגון ערב לאוזן, מלודיה פשוטה שהרבה, הרבה, יכולים לנגן אבל היא מכוונת באינטואיציה מתוקה אל הצופן של האושר הגנוז בנו, ונעמדתי…

ברכתי בלבי את ההשגחה שנקלעתי לשם בשעה שעדיין לא עמדו שם הזמרים עם הגיטרה והאמפליפייר כי האגו שלהם עדיין לא נותן להם מנוחה והם תמיד בווליום חזק מדי (כל כך חבל) וכל שכן הקפצונים עם הכיפות הלבנות והרמקולים האלימים שעל הטנדר. זה עונש מיוחד לדור שלנו: הבס הקטלני.

אבל עכשיו הם לא היו והיה אפשר לשמוע אותו.

ובכן, בלי ממש להיות משוכנע שזה מה שכדאי לי לעשות, רגלי לקחו אותי אל הפסנתר – פסנתר כנף מפלסטיק, שעמד בודד ברחבה… אשרי הנשמה היקרה בעירייה או בכל מקום שתהיה, שיזמה את הצבת הפסנתרים האלה… במבט לאחור הבנתי מעט את הגחליליות ושאר החרקים הנמשכים אל האור: גם אצלנו, בני האדם זה לכאורה אותו הדבר. הם, החרקים, לא במודע כמובן, מגיעים אל האור כי זה פשוט קורה להם – באיזה אופן שאנו לא מבינים האור קורא להם, הם והוא בנויים זה לזה. אבל גם אנחנו, בני האדם, כך בערך (ואולי אותו דבר) עם המוסיקה, לפחות אני, והגעתי…

נעמדתי מעט מאחוריו.

מהכיוון שממנו הגעתי לא ראו הרבה ממנו, הפסנתר הסתיר, אבל עכשיו ראיתי אדם חסון, לא מידי גבוה, בשנות השלושים ארבעים, שחום ללא פשרות, אולי אתיופי (אלא שהאתיופים רזים בדרך כלל), צוואר בשרני, ראש עגול, קרח לגמרי, משקפים מודרניות, בגדי ג'ינס כהים כך שהוא נראה יותר כהה ממה שהוא וקרחתו היתה מזיעה כי הפסנתר היה בשמש… בקיצור, אדם לא בעל חזות אמנותית, אפילו קצת מגושם במילים שלנו. לא הייתי מחליט שהוא טיפוס רוחני במיוחד אם הייתי יושב מולו באוטובוס. ממש לא! והוא ישב שם, עם הפקלאות שלו מונחות בערימה ליד הפסנתר, וניגן וניגן באופן כל כך פשוט, כל כך מתוק, ללא מילים ועשה את הבוקר מאושר… אז מה אתם אומרים?

אז, הלאה העיניים!! לעזאזל הסטראוטיפים האלה שהדבקנו לנו על הנפש! אנחנו משוגעים! בכל אחד ולכל אחד יש את המפתח להגיע לכל לב. לספר משהו שכולם מבינים וצמאים לשמוע, או הו… כמה צמאים.