יום רביעי, אורח רב משמעי, לא רעיון מדעי, הגיע בהיותי על מצעי!

בס"ד

יום רביעי בשבת, אתה לא מעט, אתה לא פשרה – אתה מרכבה לאהבה!

ובעיקר, אתה יום באדר! הזדמנות לשמוח עם הכבוד וההדר!

הזדמנות יפה, להרים את הכפפה ולחייך בראי אל נפש עייפה.

עד כדי כך צריך להכיר בעניי ולחוש עני, עד שלכל פליטת פחמן דו חמצני, צריך לצרף חיוך דו-כיווני.

פה ושם אפשר להסתפק גם בעיניים מאירות – אבל פחות מזה נקרא לחפש צרות! נקרא לא להבין את המצב – להזמין את כל העולם לדו-קרב!

והנה משהו להביא את אור החיוך – בדיחה מגמ"ח שמחת חיים:

מה הבעיה? למה אתה מצוברח?

כשהייתי במכולת סימסתי לאשתי 'האם צריך חלב?'

נו? אז, היא מסמסת לי חזרה 'חסר תקנה', בכוונה לא שמה פסיקים.

ועכשיו, הבה נסיח את הדעת מהדאגות שלנו. יש כל כך הרבה עולם להכיר, (There's such a lot of world to see, כך שרו פעם, זוכרים מי?), יהודי בוודאי צריך להיות על קוצים, נכון? ולומר, 'תסלחו לי, אני בהייפר, איזה מזג אוויר מרתק, וואו, כמה אנשים שופעי כישרונות! וגם מוזיקה שומעים פה. הנה מחלון זה, הנה מאקורדיון בכיכר… זו ממש מתנת אהבים, מעבר לכוכבים, ירדה ונשמעת כאן בין הרגבים, הלב שלי הרי יודע לקרוא תווים, ומעגלי דמי סובבים, סובבים, איזה יום! לא יודע מאיפה להתחיל, מאיפה לקחת ביס מהמעדן המיוחד הזה.

שימו לב אל רפואה גדולה ונפלאה! (צריכים, נכון?): דעו כי היצר הרע (וכרגע הוא מייד זוקף אוזניים: 'כן, מה יש לך לומר עלי?') טבע בנפשנו שני סוגי סטיות מגנטיות, והן מסיטות אותנו מן החיים. אני ממחיש לעצמי את זה כמו שתי התעלות משני צדי מסלול הבאולינג שאליהן הכדור תמיד סוטה, אופסס…

אם כן, מה הן שתי הסטיות האלה? והתשובה: העבר והעתיד.

ללא הרף, ללא הרף, אין אנו חיים את ההווה. פלא איך שהיצר מתחדש תמיד לסחוף אותנו אל תסריט של דאגות העבר והעתיד, כלומר, הזמזום התמידי של מה יהיה אתי? זה וודאי לא יגמר טוב. הנה זה בא!

או, שהוא לוקח אותנו חזרה אל צרור כישלונותינו, ההחמצות והמרורים שליקקנו בעבר.

מסביבנו, הרי, יום חדש לחלוטין, כפפה יקרה שיש להרים, ואילו אנו מיטלטלים בין מחשבות של מה יהיה? מה יהיה? לבין שידורי הארכיון של אני כלומניק בהזמנה, רקורד מגוחך, סופר לוזר ברמות-על, בזבזתי את ימי, המזוודות שלי ריקות, אין שלב שבו לא פישלתי… והאדם נקלע למצב שבו הוא אינו יכול כרגע לשמוח עם מה שהוא עושה.

הנה, אנו כרגע קוראים דברי חיזוק – האם אנו שמחים בהם? שמחים באפשרות לשמוע ולהתחזק? או שאנו חושבים עד מתי שורות אלו יימשכו ומה נעשה אחר כך? האם אפשר בכלל ליישם את כל מה שקוראים ושומעים?

ובכן, טוב ויפה, חברים. הכל טוב ויפה, אבל מה עם הרגע הזה?! האם אנו מתעכבים לחיות את המתחולל כרגע? העולם, הרי, נברא כל העת מחדש, אין רגע דומה לחברו, יש לנו תמיד הזדמנות להתחדש עם העולם, אנו חלק ממנו, רק שאנו בעלי בחירה חופשית… כן! ועומדים כאן לרכישה נכסים וקניינים גנוזים, בלעדיים, שלא היו מעולם ולא יהיו עד עולם… ולכל אוצר יקר, נדיר, כזה, כך מספר הזוהר, ברא הקב"ה גדר סביבו וחייבים לפרוץ את הגדר על מנת להגיע אליו. ואנו עוצמים עיניים מעט ופותחים אותם שוב, היי עבר רגע… היי עברה שנה… לא חבל? לא חבל שלא לחיות את הרגעים האלה? את הבקרים והערבים שלנו? בדרך כלל אנו עצובים ודואגים כיוון שאנו "יודעים" שלא נוכל להתמיד בשמחה הזו. בהתנהגות הצעירה הזו. הנה, ראו, כיצד בא העתיד וטרף לנו את ההווה. מרבה דעת מרבה מכאוב, קלאסי.

אם כן הבה נעשה מעשה של קדושה, ויותר טוב, מעשה של שמחה, כגון: חיוך! נחשוב כיצד הקב"ה מסתכל כרגע על השמחה שלנו בעצם יהדותנו, כאן, כרגע, בהווה. אנו עכשיו לא פוסעים בתוך הזמן. ממד הזמן נעצר, ואנו חיים את הרגע. נכנסנו לעולם מתוק של תכלית. כלומר, הגענו! התכלית היא, הרי, לעשות נחת רוח להי"ת ולשמוח בחלקנו… אז אנו נושמים עמוק, ואין לנו כל מחשבה מה יהיה עוד רגע. אנו חדשים לגמרי כרגע. אין לנו עבר. משא העוונות והאבידות של העבר בבת אחת פרח, התנדף לו… אנו מנתקים את הידיעה אודות העתיד (שהיא בחינת מרבה דעת מרבה מכאוב) ואנו נדבקים אל ההווה לגמרי. אנו מחזיקים חזק את המושכות של הזמן, חושבים על מה שאנו עושים, ממוקדים, מוצאים משמעות בכל דבר…

אדם לא יוכל להיות בשמחה אם כל הזמן הוא חושב שזה עומד להיגמר, שעוד רגע הוא כבר לא יהיה שמח. שעוד רגע המציאות תטפח לו על פניו. המחשבה הזו מעציבה אותו, באה העצבות וזוללת את השמחה. לכן אנו מזדקפים, מתעשתים ומחייכים. אנו מגרשים כרגע כל מחשבה "ידענית" שאומרת שעוד מעט יגמר החיוך ויעבור הרגע "המנותק" הזה, ותבואנה הבעיות. ואנו עונים: 'לא יודע כלום מזה, אני חי את הרגע'. זוהי רפואה גדולה ונפלאה! Let's Live For Today זה היה שיר גדול מאוד. זוכרים?

גם אלה מדבריו של היקר זוהר ברנע שכתב ומקיים אותם הלכה למעשה.